הסיפור של פורטיס – פרק 24: טיפות קטנות של אור
עטיפת האלבום "מדור פיות" של פורטיס

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 24: טיפות קטנות של אור

בפרק האחרון (בינתיים), פורטיס מוציא אלבום עדכני ורלוונטי מתמיד

תומר קריב 03.11.2021

"יש עכשיו סרט על ג'ים קארי. אני עוקב אחריו כבר שלוש שנים, אני מה זה מבין מה עובר עליו. הוא אומר לכולם: 'אני לא ג'ים קארי יותר' והם לא מבינים. גם אני כבר לא פורטיס. קרה לי תעלול. קרתה לי תקלה, וזה הפך את הדברים למעניינים יותר". (רמי פורטיס, ריאיון עם נדב ניומן, טיימאאוט, 5.12.2017)

בסוף 2015 פורטיס הוציא את תולדות הכותרת, אלבום טעון ואנרגטי עם השפעות פסיכדליות ואלקטרוניות, שהדהד תקופה סוערת במיוחד בחייו: אירוע לב, צנתור, פרידה מאשתו, מעבר לתל אביב, שיפוט בתוכנית ריאליטי – הכל התנקז לשמונה שירים אינטנסיביים שהציגו פורטיס שעדיין חוקר את הנפש, אבל מסתכל כל הזמן אל הבחוץ ומושפע ממנו.

כחצי שנה אחרי האלבום הזה, ברי סחרוף הוציא אלבום בפורמט יחסית דומה: ליקוטים. גם הוא מנה שמונה שירים בלבד, וגם הוא יצא על גבי תקליט, אבל סחרוף יצר אלבום יותר אבסטרקטי ואמנותי שכלל שלושה קטעים אינסטרומנטליים וחמישה שירי משוררים: נתן אלתרמן, אברהם חלפי, סמי שלום שטרית, דוד בוזגלו ואודי שרבני.

זה אלבום מורכב, יפה ומעניין, מעין המשך תמטי ומוזיקלי לאתה נמצא כאן, אבל ההפתעה הייתה בקטע שפתח אותו: ״נשקיני" של Foreign Affair. סחרוף התחיל לבצע אותו בהופעות כמה שנים קודם לכן, וכעת הקליט אותו מחדש (כשהוא מוריד את האלתור המילולי של פורטיס מהביצוע המקורי). החזרה לשנות השמונים הייתה סממן תקופתי – פתאום פורטיס וסחרוף התחילו לקבל תזכורות לימים שבהם הם היו מוזיקאי שוליים שזגזגו בין ישראל לבריסל.

"נשקיני" של ברי סחרוף. חזרה מודעת לשנות השמונים

הסאונד של תל אביב

הבשורה עצמה הגיעה מהשוליים. הצמד רד אקסס הוביל את גל הרטרו לדאון טאון תל אביב, לפינגווין ולקולנוע דן. כבר בתחילת העשור הם יצרו רמיקסים לא רשמיים לקטעים של מינימל קומפקט וז׳אן קונפליקט, ונהגו לשלב אותם בתקלוטים שלהם לצד קטעי טכנו והאוס עדכניים. בשנת 2015 הם יצרו גרסת Edit ל־״Gazolina״ של כרומוזום, עבור EP שיצא בלייבל של הדיג׳יי הצרפתי הנחשב איוון סמאג. בכלל, רד אקסס וחבריהם לסצינה חשפו המון תקליטנים מרחבי העולם לקטעים מקומיים, בעיקר משנות השמונים, והם מצידם המשיכו להפיץ את הבשורה: באמצע העשור תקליטנים כמו אנדרו וות׳רול וקוסמו ויטאלי הפכו את מינימל קומפקט לאורחים קבועים בסטים שלהם.

הגרזנים המשיכו להניף את הדגל ויצרו אדיטים נוספים לרחבה, ביניהם ״Tel Aviv Down Town״ של סיאם, וגם ״לונדון תל אביב ברלין או בריסל״ של פורטיס, שיצא רשמית ממש לאחרונה. השילוב של סאונד אייטיזי קודר עם הפקה טכנואידית עכשווית לא נשאר רק במחוות לשירי עבר. מוזיקאים כמו אוטרקי, מוסקומן, אלק לי, ג׳וזף ליימון וגם רייסקינדר, הילה רוח, המפשעות והמסך הלבן היו במרכז ההתרחשות ששילבה בין האנרגיה הקלאבית של מועדון הברקפסט לגיטרות המלוכלכות של לבונטין 7. כל זה יצר את מה שקיבל את הכינוי ״הסאונד של תל אביב״.

גרסת האדיט של רד אקסס ל-"Gazolina" של כרומוזום. הובילו את גל הרטרו בשוליים

יצירה היא מושלמת

מי שהפיצו את הסאונד של תל אביב 30 שנה קודם הבינו את המסר, וב־2016 מינימל קומפקט הודיעה על הופעות איחוד בבארבי בתל אביב, לרגל 35 שנה ל־EP הבכורה שלהם. ההופעות האלו הוקלטו במטרה להוציא אותן על DVD, מה שלא קרה לבסוף. קולין ניומן, שהקשיב להקלטות, ניסה להפיק מהן אלבום הופעה. הוא ניקה את רעש הקהל, הוסיף והחליף תפקידים באולפן שלו בלונדון, ויצר מעין פרשנות מעודכנת לשירים המוכרים של הלהקה. "מינימל קומפקט נחשבת ללהקה טובה בהופעות, אל אלבומי הלהקה לא הצליחו לשקף זאת" הסביר ניומן על העבודה שעשה, "רציתי להציג לקהל את העיבודים והדינמיקה שאפיינו את הלהקה על הבמה".

תוך כדי העבודה, סמי בירנבך הפתיע כשהקליט לראשונה מיני־אלבום בעברית עם הרכב בשם מיתר. התגובות היו כל־כך טובות, עד שב־2018 הוא חזר לישראל כדי להקליט איתם אלבום שלם בשם מילים בודדות. באותה תקופה מלכה שפיגל הייתה גם היא בארץ, לרגל הופעות שציינו את יציאתו של אלבומה מ־1993, ראש בלטה, על גבי תקליט. מקס פרנקן ביקר גם הוא בישראל, ויחד עם פורטיס וסחרוף החבורה נכנסה לאולפן והקליטה, לראשונה מאז 1991, שיר חדש של מינימל קומפקט בשם ״Holy Roller״. האלבום המלא של מינימל קומפקט, Creation Is Perfect, יצא רק בסוף 2019 לצורך קידום הופעות איחוד של הלהקה.

"Holly Roller" של מינימל קומפקט. שיר ראשון מזה כמעט 30 שנה של הלהקה

תקלה מופלאה

אם נחזור קצת אחורה, אז איפשהו בשנת 2016 פורטיס כנראה קלט את הרוח הכללית: רטרו לצד חדשנות, נוסטלגיה לאייטיז לצד אלקטרוניקה עדכנית, וגיטרות מלוכלכות עם קלידים נקיים. הוא גיבש סביבו להקה חדשה – דני עבר־הדני בקלידים, נעה איילי בצ׳לו ועומר ג׳ו נווה בגיטרות, אלקטרוניקה, קלידים ובס. שלושתם מוזיקאים צעירים, שנולדו בערך בתקופה שבה הוא חזר לארץ מהפירוק של אותה מינימל קומפקט.

על החיבור לנגנים שצעירים ממנו ב־30 שנה פורטיס אמר: "זמן הוא עניין יחסי, מרחב הוא עניין יחסי, וגם גיל הוא עניין יחסי. כל אחד שיבחר מתי הוא נולד ומתי הוא רוצה למות או לחיות. אחרי התקלה החלטתי שהחיים הם לא ליניאריים אלא מעגליים, ואם זה מעגל אז בריצה הזו מתישהו אתה פוגש את עצמך כילד. ובנקודה הזו כשפגשתי את האינפנטיל אמרתי 'הופס, אני רוצה להישאר פה'. אז אני לא המבוגר האחראי בלהקה. אני צריך רוח צעירה סביבי. אנשים בני גילי, לצערי, יושבים בבית ורואים חדשות, מגדלים כרס ומגרבצים. אם אתה אומר 'בואו ננגן' הם אומרים לך 'אההה, מחר, לא כדאי'. הם כבר בונים אנדרטה. אז אני מהמעגל הזה מבין איך אני רוצה לחיות את החיים שלי".

"זה לא האגו כתב את השירים האלה, זה לא מי שכתב את הלהיטים של פעם. באלבומים האלה שחררתי, נכנעתי לרעיון שאני כותב גדול יותר ממה שחשבתי, במידות אחרות מהנתפס"

נראה שפורטיס התמסר לחלוטין לפורמט הלהקה. מדור פיות הוא האלבום הכי להקתי של פורטיס. לא אלבום סולו, לא אלבום של צמד, אלא אלבום של ארבעה מוזיקאים שיוצרים ושרים ביחד. השלושה גם חתומים איתו על הלחנים, העיבודים וההפקה. גם הרוח השיתופית הזאת נובעת מאותה ״תקלה״ שעליה פורטיס מדבר.

"אנחנו חושבים שהחיים ליניאריים – אתה נולד, חי, ובום נכחד, אבל כל הרעיון הזה שיש קו ישר איבד עבורי משמעות, וגם כל רעיון המוות שאנחנו מפחדים לדבר עליו", הוא מספר, ומתייחס לאירוע הלבבי שעבר. "כל יום אני במסע. אתה עומד מול עצמך, מגולח מהאגו שלך ומכל מה שהאמנת בו בחיים האלה. כל החיים שאתה חי אותם באותו רגע נראים לא הגיוניים בכלל. כמה זמן אחרי התקלה נפרדנו אני ואשתי. לאט לאט צריך להיפרד. אני עוסק בפרידה מדברים שאולי לא היו נכונים לחיים שלי, ואף אחד לא אשם בזה. על זו הטרילוגיה – ויתרתי על האגו. זה לא האגו כתב את השירים האלה, זה לא מי שכתב את הלהיטים של פעם. באלבומים האלה שחררתי, נכנעתי לרעיון שאני כותב גדול יותר ממה שחשבתי, במידות אחרות מהנתפס. זאת מתנה… מה שהורג אותנו זה ביקורתיות מחשבות על מוות וכישלון וכל זה".

פורטיס מדבר על טרילוגיה: החבר אני, תולדות הכותרת, מדור פיות. באופן מעניין, הראשון מביניהם הוא גם סופה של טרילוגיה אחרת, עם להתראות בחלומותיי וחצי אוטומטי – טרילוגיה אישית, חושפנית ואינטימית, שעסקה בחיבור של אדם אל עצמו. הטרילוגיה הנוכחית היא הטרילוגיה הפילוסופית, שבה כל אלבום משקף חקר של אזורים חדשים בקיום האנושי והרחבה של תודעה. מבחינה מוזיקלית, אם החבר אני היה אלבום אינטימי שביטא התכנסות פנימה, ותולדות הכותרת היה אלבום דחוס שביטא את השנים הסוערות שקדמו לו, מדור פיות נמצא איפשהו באמצע. הוא אלבום מאוד עדין אבל גם מאוד אנרגטי. הוא מדבר גם על הנפש אבל גם על החומר, ובעיקר על מה שמעבר לשניהם: העל־טבעי.

בעולם כולו

הטקסט של השיר הזה מתחיל במילים ״זה אני״. בניגוד ל״הנה אני / חצי אוטומטי״, מדובר ב״אני״ אחר: ״זה אני / המקיץ עם הצליל המאיץ דרך הלב שלך / על כדור הארץ / ביקום כולו / ובתוך הנפש / ובגוף החי״. פורטיס מציג את עצמו כמעין ישות נטולת זהות, תמה שחוזרת בהמשך האלבום עוד כמה פעמים.

הבחירה במעין ישות חוצנית מתחברת ישירות לפתיחת השיר, שהיא גם פתיחת האלבום. פתיחה של גיטרה אקוסטית איטית, שמזכירה יותר מכל את ״Starman״ של דייויד בואי, מוזיקאי שבעצמו הרבה לעסוק בחייזרים, אסטרונאוטים וכל מה שמחוץ לקיום המיידי שלנו.

הקשר הזה לא מקרי. בואי מת שנה וחצי לפני שיצא מדור פיות, והסאונד של אלבומו האחרון Blackstar, כמו גם הטקסטים של קטעים כמו ״Lazarus״, ככל הנראה היו השראה לפורטיס. במובנים מסוימים אפשר לראות את מדור פיות כאלבום הפרידה וההוקרה של פורטיס למוזיקאי שאותו הוא העריץ יותר מכל.

מדור פיות

הביט האייטיזי שפותח את השיר מציג את הלהקה החדשה, ששרה ללא פורטיס: ״מדור פיות / קומה שלוש / חדר שש. לאן אתה בורח? את מי אתה פוגש?" יש משהו טעון במילים שפותחות את שיר הנושא של האלבום, אבל אז בחלק השני, כשפורטיס מצטרף לשירה, מופיעה האופטימיות: ״גלים מכים בבטן / זה מול קצה האף / ונעים לאוזן / ואתה מרגיש שמישהו אוהב אותך״.

יש כאן תיאור של חוויה חוץ גופית כלשהי, אולי חוויה פסיכדלית, שמתבטאת גם בצורת השירה וגם בסינתיסייזרים הצבעוניים. הדגש על שירה נשית באלבום הזה היה מכוון, ולמעשה היה אחד העקרונות החשובים שבו. פורטיס, שתמיד היה מזוהה עם גישה מאוד מצ׳ואיסטית וכמעט תמיד ניגן אך ורק עם נגנים גברים, לקח טוויסט מודע והחליט לייצר אלבום עם זהות מגדרית מעורפלת. גם השימוש בביטוי נשי לכאורה כמו ״פיות״ היה חלק מהאג׳נדה הזאת.

"מדור פיות" של פורטיס. תיאור של חוויה חוץ גופית

סופיה

עוד שינוי משמעותי באלבום הזה הוא הכלים שמשמשים את ההרכב. לעומת הגיטרה־בס־תופים־קלידים השגרתיים, שבהם פורטיס דבק כמעט בכל אלבומיו, הליווי כאן מינימליסטי יחסית: סינתיסייזר, מכונת תופים, צ׳לו וגיטרה אקוסטית. זה כמובן מזכיר את האלבום המינימליסטי הקודם שלו: סיפורים מהקופסא. נדמה שפורטיס ניסה לשחזר את חוויית העבודה הפרטיזנית באולפן, עם מעט כלים והתבססות על מחשבים ומכונות. כאמור, זה גם תואם לתקופה בישראל ובעולם – שילוב של רטרו לאייטיז עם הפקת אינדי רוק עכשווית.

״סופיה״ מדגים עד כמה הניסיון הזה היה מוצלח. הוא נשמע לגמרי עדכני ומתאים למה שהתרחש באמצע העשור גם באינדי העולמי, מטיים אימפלה דרך מק דמרקו ועד ארקייד פייר וארקטיק מנקיז. לצד כל זה, השיר הזה מכיל שורה שהיא במידה רבה המוטו של האלבום: ״מרים את הידיים ונכנע לאור״. כלומר, הוא לא בדיוק מואר בצורה הרוחניקית. הוא נאלץ להיכנע לזה, כי אחרי כל מה שעבר עליו, אין לו ברירה אחרת.

"סופיה" של פורטיס. מרגיש עדכני ומתאים לאינדי העולמי של אמצע העשור

11:11 מכונת הזמן

אם דיברנו על סיפורים מהקופסא, בשיר הזה מצטרף אורח: ברי סחרוף בקלידים וקולות. הנוכחות שלו מורגשת פחות במובן הווקאלי ויותר בהפקה. השיר הזה נשמע קצת כמו שיר של סחרוף, בעיקר בפתיחה הדרמטית שמזכירה את אתה נמצא כאן. מה שיפה הוא שסחרוף עצמו לא מתבלט כאן. הפעם הוא על תקן שחקן קבוצתי, כמו כולם. זה אולי היופי במדור פיות – המשחק של פורטיס עם ישויות וזהויות בטקסטים של השירים מיושם גם בשיטת העבודה. הרבה הרמוניות קוליות, עירובי לשון של זכר ונקבה, מעט מאוד שירה מובילה. ניסיון לייצר מעין ישות אחת גם בביצוע ובהגשה.

אלומות

השיר הזה כולל הרמוניות קוליות מקסימות, מהסוג שמעולם לא נשמע אצל פורטיס. גם בעבר הוא שר על רקע של קולות רקע, או בדואט, אבל זה משהו חדש. מעבר לכך, מדור פיות מצליח להראות באמת את הגרסה השלווה והשלמה של פורטיס. הוא שר פה: ״אלומות של אור / שוטפות את האדם / רוטטות בלב / מתגלות בעם המתרגש״.

נדמה שפורטיס הוא היחיד שיכול לשיר טקסט כזה בצורה אותנטית. כאמן עם מודעות עצמית גבוהה, הוא הבין שדיבורי ניו־אייג׳ מתקבלים לעיתים בהרמת גבה בקרב הקהל הציני והמנוסה שהוא למעשה הקהל שלו, אז הוא עושה מעין טריק. הוא שר את זה ביחד עם הלהקה, והם עוטפים הכל בהפקה אלקטרונית חללית, שיוצרת ניכור מסוים כלפי הטקסט, והופכת אותו ואת השיר בכללותו לסוג של פנטזיה. זה לא אמן זועם עם גיטרה שצועק את שעל ליבו, זאת מעין מקהלה אוונגרדית שמנותקת מההווה של המאזין, מה שמאפשר לו להביט בזה מבחוץ, ולהימנע משיפוטיות יתר.

הישות

״אני אישה / אני איש״. השורה הבודדת הזאת זכתה כנראה להתייחסות הרחבה ביותר בנוגע לאלבום. ״צריך לשאול שאלות לא פשוטות כדי להתקדם מכאן הלאה. למה יש עדיין את ההפרדה הזו בין גברים לנשים וכל הדברים האלה" התייחס פורטיס לערפול המגדרי באלבום, "כל ההיסטוריה גברים העלו נשים על המוקד ויצאו למלחמות. נהיה מבלבל להיות גם גבר וגם אישה, יש בלבול מטורף. בגלל זה צריך להתקדם הלאה לאבולוציה חדשה״.

המילים האלו, מפי גבר שחצה את גיל 60, עלולים להישמע מעט תמוהים בעידן הנוכחי. ייתכן שגם הסטטוס שלו, כרווק תל אביבי, השפיע על הניסיון לשבור את נושא המגדר, ואולי הוא כבר לא כל־כך רוצה להיות מזוהה עם רוקנ'רול גברי, צרוד ומיוזע. כך או כך, השיר הזה לא ממש מדבר על גברים ונשים, אלא על אותה ישות משוחררת מהגדרות שהוא שואף ליצור במילות השירים.

ישות שכנראה נולדה במוחו כשהוא חזר לתל אביב, אחרי כמה שנים במושב, וראה אותה קצת מבחוץ: ״זו עיר אמוציונלית. 11 שנה לא גרתי כאן וזה כאילו כוכב אחר. חזרתי לכאן ואהההה מה קרה פה. כאילו מישהו מלמעלה אמר לי 'אוקיי, התפקיד שלך בתוך הטורנדו הוא לעשות סדר'. כשעוברים עליך טורנדואים אתה רגיל לכתוב טקסטים קשים ואני מוצא את עצמי כותב טקסטים של אהבה ומשתאה מזה. זה לעשות שלום בין גוף, נפש, נשמה, עצמי עליון, הכל״.

הים המכושף

הופעת האורח השנייה של סחרוף, שוב, כקלידן. גם בשיר הזה פורטיס כמעט לא נוכח, אלא כחלק מהלהקה. המנגינה של השיר הזה, כמו שירים אחרים באלבום, מזכירה את שיר הנושא. בן שלו כתב על כך בביקורת על האלבום ב״הארץ״: ״​​ההברקה של האלבום בגזרה הזאת היא הבחירה העיבודית של פורטיס ונווה להתמקד בפראזת מפתח אחת בכל שיר ולחזור עליה שוב ושוב, כמעין מנטרה. אסטרטגיית המנטרה לא רק מכוונת זרקור אל הנקודות המוזיקליות החזקות ביותר בשירים (ומצניעה את הנקודות היותר חלשות), אלא גם מהדהדת את הנטייה של פורטיס אל אזורי המיסטיקה והאלכימיה, שהייתה קיימת מאז ומעולם והתחזקה בעידן הפוסט־צנתור שלו״.

השימוש בביטוי ״מנטרה״ נראה מדויק למדי כשמאזינים לאלבום במלואו. השירים מתחברים זה לזה, הנושאים קשורים אחד לשני, והמקצב הרפטטיבי נראה כאילו הוא ממשיך משיר לשיר ללא הפרעה. זה לא פוגם בחוויה, להיפך – זה הופך את האלבום להצהרה מתמשכת ואחידה.

עד כאן

גם ב־2017, אחרי כל־כך הרבה אלבומים, עדיין יש נושא אחד אצל פורטיס שלא נותן לו מנוח, ומוציא ממנו את פורטיס ההוא, הכועס: ״המלחמה היא אהבה נכזבת / המצאה של מציאות כוזבת״. זה שיר יוצא דופן באלבום. הביקורות קצת עיקמו עליו את האף, אבל למעשה זה רגע אחד ויחיד באלבום שבו פורטיס המואר חווה רגרסיה. הוא שוב מדבר על מלחמה, הוא שוב שר בקולו הצרוד, כמעט בלי הרמוניות.

אולי השם של השיר מרמז על הצורך של פורטיס להפסיק עם זה – ״עד כאן״. בשיר הזה הוא משיל מעצמו סופית, לפחות למראית עין, את הטראומה המעצבת ההיא. בריאיון שפורטיס קיים עם רוני קובן סביב יציאת האלבום הוא אמר: ״אני התגרשתי מההירואיקה ומהסיפור הנהדר הזה שהייתי במלחמה. לכל הרוחות, כולנו היינו במלחמה! אפשר להתגרש מזה, תודעה היא עניין אלסטי, לא מחשבה. אני נפרדתי מזה, אני לא זקוק לזה. במסגרת פרידה מהפחדים, אני נפרדתי גם מזה״.

פורטיס מתראיין אצל רוני קובן

הצדפה המהבהבת

באופן מפתיע, השיר הזה היה הסינגל שהקדים את יציאת האלבום. שיר עם פתיחה קצרה, ליווי מינימליסטי וטקסט שהוא פנטזיה על מקום מסתור דמיוני. שוב אלו קולות הרקע שהופכים את השיר הזה מחזיון פורטיסי שיכול להישמע קודר לחוויה אוטופית־פסיכדלית. עבודת הקלידים של דני עבר־הדני, שמגובה כאן בגיא בן חמו, מתבלטת במיוחד.

מי המציא את מי

בחוברת הדיסק נכתב ״אתנחתא לפני סוף האלבום״. למעשה, מדובר באחד הקטעים ההרפתקניים שפורטיס הכניס לאלבום שלו. 3 וחצי דקות של אמביינט אפל עם שכבות של סאונד, עם קצת טקסט נטול הגיון שמופיע ברקע. הקטע הזה מתחיל את המהלך שהשיר אחריו ישלים – סגירת מעגלים.

״מי המציא את מי״ נשמע כמו חזרה לימי כרומוזום וז׳אן קונפליקט. ימים שבהם אפשר היה לצאת לשיר מבלי לדעת מה יקרה ואיך הוא יסתיים. חווית ההאזנה כאן היא כזאת בדיוק. קשה לדעת לאן הוא יתפתח, האם הוא יתרומם, האם יתחיל ממנו שיר, ויש מתח שנשמר באוויר סביב השאלות האלו. אם מחפשים עוד הקשרים לעבר, אז תפקיד הקלידים פה מעט מזכיר את ״אגם ענקית״.

סאניאסי

שש שנים לפני שיצא מדור פיות פורטיס התראיין לסדרה ״האלבומים״ שערך יואב קוטנר, בפרק שהוקדש לפלונטר. שם הוא נשאל על חוויותיו כחייל צעיר במלחמת יום כיפור. הוא פירט מעט מאוד על עצמו, דיבר במשפטים קצרים וקטועים. אבל אז, פתאום, הוא אומר את המשפט הבא: ״שנים חשבתי שאני ייחודי, אבל אז הבנתי שכל בן אדם שני במדינה הזאת שרוט עד עמקי נשמתו כי הוא שיחק במשחקי מלחמה, שעה שאנשים במקומות אחרים בעולם חיו את החיים הנורמטיביים״

המלחמה היא הנושא שעובר כחוט השני בכל השירים של פורטיס אי פעם. אפילו כאן, בפאזה המוארת שלו, היא צצה מבין השורות, ובעיקר באחת השורות השלמות והיפות שפורטיס כתב באלבום הזה, ואולי בכלל: ״טיפות קטנות של אור / עושות אותי גיבור״. והנה פתאום הוא משלים עם מושג הגבורה. המילה הכל־כך טעונה הזאת, ״גיבור״, מתחברת בצורה קוסמית לנושא המרכזי של מדור פיות.

בריאיון עם רוני קובן, שהתקיים ממש במקביל ליציאת השיר הזה, פורטיס אמר: ״מלחמה זה כמו ג׳אז. אלתורים. אי אפשר לעשות חזרות על מלחמה, לא עושים חזרות על זה שאתה רואה מסביבך אנשים הרוסים מפחד. אף אחד לא באמת גיבור״.

לכל זה פורטיס מוסיף אלמנט שהיה חשוב בכל הקריירה שלו – הג׳יבריש. אותה טכניקה שהוא אימץ כדי להדגיש את הזרות, כדי להיות חופשי מהגדרות וזהויות, כדי להיות חייזר לתרבות הישראלית. הג׳יבריש שממנו הוא נפרד כמה שנים קודם לכן, באפוס המופרע והשאפתני ״חימושניגיגי״. הג׳יבריש פתאום חוזר, בפזמון. פזמון קליט להפליא, מהסוג שפורטיס מוציא מהשרוול בקלילות מעוררת השראה, וכל הלהקה שרה ביחד: ״סאניא-ניאניא-סי יה!״.

מדור פיות יצא ב־30 באוגוסט 2017, 40 שנה בדיוק אחרי שיצא לרדיו ״שמש לך מצפים״, שיר שהופק ונוגן כמו שיר רגאיי קיצי אבל למעשה תיאר במילותיו חורף קשה ומדכדך. פורטיס, במודע או שלא, סוגר עוד מעגל. אחרי 40 שנה – השמש הגיעה.

"סאניאסי" של פורטיס. משלים עם מושג הגבורה

סדרה ללא סוף

פורטיס הצליח, בגיל 63, לעשות את הבלתי ייאמן וליצור אלבום מעודכן, נועז, פילוסופי ומעורר מחשבה. הוא התחבר לכוחות צעירים ונשמע רענן ומקורי יותר מרוב האמנים בני גילו. נכון לכתיבת שורות אלו, פורטיס לא הקליט אלבום חדש מאז מדור פיות, אם כי הוא אמר לא פעם שיש לו הרבה שירים במגירה שמחכים לצאת. ההקלטה היחידה שלו מאז הייתה ביצוע ל״מלנכולי״ של החברים של נטאשה, עבור פרויקט צו השעה שנוצר בזמן סגר הקורונה הראשון.

בסוף 2021 פורטיס בן ה־67 הוא אגדת רוק מקומית. הוא סיים סיבוב הופעות מוצלח מאוד עם ברי סחרוף, שחגג 30 ל־1900? וכלל סט מלא הפתעות כמו ״שמיים של שומקום״, ״יהלומים לנצח״ ו״אין לי זמן להיות עצוב״. בחלק מההופעות התארחו גם רד אקסס, שהוציאו במקביל רמיקס ל״נעליים״, והנקודות התחברו. אם הקורונה תאפשר, מינימל קומפקט צפויה להתאחד שוב, ובכל מקרה פורטיס ממשיך להופיע עם הלהקה שלו מול קהל אוהב, שמקבל אותו, מאז ומתמיד, כמו שהוא – חצי אוטומטי.

לסדרה הזאת אין סיום כי הסיפור של פורטיס עוד לא נגמר. להיפך, הוא עדיין כאן, מופיע, כותב ומקליט. ההופעות שלו הן עדיין התרחשות, אירוע לא צפוי שאין לדעת איך יתחיל ואיך יסתיים. הוא קצת יותר משופשף, אבל עדיין נשאר בו משהו מהילד ההוא, בן ה־21, שעלה על במת מועדון בית ליסין וצרח את שעל ליבו. הוא עדיין מחפש את עצמו – שם הוא מרגיש בטוח.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, ובתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • גון בן ארי ומקהלת זולת. צילום: אריאל עפרון
    פוסט  

    סיכומים

    יופי בכל רגע: 20 האלבומים הישראליים הטובים של השנה

    ירדן בוחר את עשרים האלבומים הטובים ביותר שיצאו כאן השנה

    ירדן אבני 07.12.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    23 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.12.2021
  • אילן פלד. צילום מסך מאתר היוטיוב
    פוסט  

    חדשות

    המצעד האלטרנטיבי של רדיו הקצה לשנת 2021 יוצא לדרך

    הצביעו לאלבומי ושירי השנה ותוכלו לזכות בפרסים

    צוות הקצה 05.12.2021