למרות שהייתי פריק רציני של רדיו בשנות ה־80, אל The Gun Club התוודעתי בגיל מאוחר יחסית, אחרי שגמעתי כבר קילומטרז' רציני של מוזיקה אלטרנטיבית אמריקאית. לכן הגילוי שהפיקסיז לא המציאו את טכניקת ה־Loud-Quiet-Loud, לפיה השיר נכנס בעוצמה ואז עובר לבית שמושר כמעט בלחישה רק כדי להמריא לשמיים בפזמון, היה הפתעה גמורה עבורי. במיוחד כששמעתי לראשונה את הביצוע שלהם לקלאסיקה "Preaching the Blues", של נביא הבלוז רוברט ג'ונסון (במקור Preachin’ Blues).
ולא רק הם הושפעו. גם להקות נוספות בשנות ה־80, כולל כאלה שהצליחו לזלוג לזרם המרכזי, טיפסו על כתפי ההרכב שהגיע מלוס אנג'לס, למרות ש"גאן קלאב" מעולם לא הצליחו לפרוץ את מעמד הקאלט שלהם. האמור נכון במיוחד בעיר שממנה הגיעו. הם היו תמיד הרבה יותר פופולריים וזכו להערכה גדולה יותר בניו יורק ובכלל במזרח ארה"ב, בנוסף לאנגליה וצרפת, שם מנהיג הלהקה, ג'פרי לי פירס, נחשב בזמנו לסוג של אליל.
ניו יורק היא גם זאת שהדליקה את זיק היצירה של פירס. אחרי שנסע לשם באוטובוס בעקבות אהבתו ללהקת בלונדי. פירס לא רק העריץ את בלונדי, הוא גם כנראה רצה להיות דבי הארי או אולי מרלין מונרו עם השיער המחומצן שלו, אבל בפועל הוא נראה יותר כמו דראג קווין. הוא נמשך לנשים, אבל על פי הסרט התיעודי שנעשה על הלהקה, Ghost on the Highway, לא נחל מעולם הצלחה מרובה בשטח הרומנטי, עובדה שאולי שימרה את דמותו האפלה כל השנים.
פירס התאהב במוזיקת השוליים בניו יורק ונחשף לסגנון ה־No Wave ששילב רוק, פאנק (פ' רפויה וגם לא רפויה), ג'אז ובלוז. אלמנטים שהיו מרכזיים לאחר מכן ביצירה של גאן קלאב.
כמו האולין וולף מגובה בלהקת ה־Damned
את המסע הוא החל עם חברו בריאן טריסטן, הלא הוא קיד קונגו פאוורס, אותו לימד פירס גם לנגן גיטרה. פרויקט לימוד הגיטרה היה כל כך מוצלח עד שלהקת הקראמפס, שעשתה את הכיוון ההפוך מניו יורק ללוס אנג'לס, החליטה לצרף אותו ללהקה כשהקליטו את האלבום השני שלהם, Psychedelic Jungle. את פאוורס החליף ווארד דוטסון, שנגינת הסלייד שלו, שהושפעה מהגיטריסט של אלביס, סקוטי מור, היא אחד הסיבות המרכזיות לכך שהאלבום הראשון של גאן קלאב, Fire of Love, שחוגג עכשיו יומולדת 40, נשמע עדיין כל כך טוב.
בלוס אנג'לס פעלו עוד להקות ששילבו צלילים מפעם עם הרעש של הפאנק. כמו הבלאסטרס וכמו X. בדומה ל־X, שהושפעו מה-Doors ואף השתמשו בשירותיו של קלידן הלהקה, ריי מנזרק, כמפיק, גם פירס הושפע הן מהשילוב של הבלוז והרוק של הלהקה והן מהכריזמה של מוריסון.
אפשר לשמוע זאת בגרוב הבלוזי העצל של "Cool Drink of Water Blues", השיר הלפני אחרון באלבום, שנכתב במקור על ידי אגדת בלוז נוספת ממיסיסיפי, טומי ג'ונסון. פירס מאמץ בשיר הזה את הקפיצות באוקטבות השירה של ג'ונסון ומחדיר לבלוז את הטירוף שראוי לו. הביצוע של גאן קלאב מושפע גם מהביצוע של האולין וולף לשיר תחת השם "I Asked For Water (She Gave Me Gasoline)". לא בכדי אחד המבקרים של התקופה תיאר את המוזיקה של גאן קלאב כ"האולין וולף מגובה בלהקת ה־Damned". הגאן קלאב היו ממבשרי סגנון הפאנק־בלוז. הם החזירו את הבלוז מהאולמות והחליפות חזרה אל הביצות של מיסיסיפי.
פ'אנק פוגש רוקבילי, קאנטרי ובלוז
רוקנ'רול במיטבו הוא מסוכן ולא פוליטיקלי קורקט. ראו את הסטונס בשיאם, הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ז, הדורס וגם ג'וי דיוויז'ן ופי ג'יי הרווי. החיבה של פירס הן להיסטוריה של דרום ארה"ב ולאזורים המסוכנים שם הגיעה לשיא בשיר "For the Love of Ivy", שמוקדש לגיטריסטית המיתולוגית של הקראמפס, פויזן אייווי. פירס בחר בכוונת תחילה להשתמש בשיר הזה במילה Nig*er, שהייתה מאוד לא מקובלת באותה תקופה, אבל משקפת את אופן הדיבור שהיה מקובל בדרום ארה"ב, כדי להיכנס לדמות של המספר בשיר, שאמורה לדבר כך. הוא טען שהושפע מספריו של וויליאם פוקנר, אבל הואשם כמובן בגזענות באמריקה המתחסדת.
כמו הקראמפס, גם גאן קלאב ניגנו רוקבילי, מעין שילוב של פיפטיז רוקנ'רול וקאנטרי. הדוגמה הכי טובה באלבום היא השיר ההיסטרי "She’s Like Heroin to Me". וגם עם השפעות של מוזיקת Surf ב־"Ghost on the Highway" המעולה.
עוד השפעה ניו יורקית מבורכת הייתה להקת טלוויז'ן, ממנה לקחו את הרעיון שכל אחד בלהקה תומך אחד בשני ובכך נוצר צליל עם הרבה מרחב. זוהי תפיסה שמזכירה לי מאוד את מה שנעשה בצד השני של האוקיינוס בהפקות של מרטין הנט וג'וי דיוויז'ן. התפיסה הזו הכי בולטת בשיר השלישי והמצוין של האלבום, "Promise Me".
ההשפעות של גאן קלאב היו מיידיות וגם ארוכות טווח. בסביבה הקרובה הם השפיעו על חבריהם לסצנה מלהקת X שהחלו לשלב יסודות של קאנטרי ורוקבילי. גם ניק קייב, חבר של פירס, עדכן את המוזיקה שלו ואפשר לשמוע את ההשפעה ב־"Release The Bats" – אחד הלהיטים הגדולים של Birthday Party מ־1982.
בטווח הארוך, בדומה לוולווט אנדרגראונד והסטוג'ס, שלא נחלו הצלחה בימי חייהן, גם גאן קלאב השפיעה על להקות האלטרנטיבה הבולטות של שנות ה־80 וה־90. כמובן על להקות שהושפעו מפאנק־בלוז כמו ג'ון ספנסר בלוז אקספולז'ן והווייט סטרייפס, אבל גם על להקות פחות בלוזיות. בשיר "Fire Spirit" אפשר לשמוע ניצוצות של של סוניק יות' וגם ריף הגיטרה של הלהיט שפותח את האלבום, "Sex Beat", מזכיר מאוד את הריפים בשירים הראשונים של .R.E.M. אגב, בשיר הזה אפשר לשמוע מצוין את חטיבת הקצב שלא מובלטת מספיק באלבום וכוללת את הבסיסט רוב ריטר והמתופף טרי גרהאם.
הרגש מתחת לגסות
גרהאם גם כתב את הסיפור שלו בלהקה בחוברת המצורפת להוצאה המחודשת של האלבום שיצאה עכשיו לרגל חגיגות ה־40. אל האלבום צורף דיסק נוסף, שכולל הופעה חיה בקלאב 88 בלוס אנג'לס מ־1981, בה אפשר לשמוע טוב יותר את הבס והתופים. בנוסף, יש בונוסים של הקלטות דמו לשירים שלא נכנסו בסופו של דבר לאלבום. כמו הקאבר לשיר "Fire of Love" של זמר הרוקבילי ג'ודי ריינולדס, שנכנס בסופו של דבר לאלבום השני של הלהקה, Miami.
בעבר הייתה לי בעיה להתחבר באופן רגשי לדמויות מחוספסות כמו פירס. הדוגמה הכי בולטת לאישיות נוספת כזאת מבחינתי היא לו ריד. אמנים שחוללו מהפכה מוזיקלית, אבל בעלי נטייה להתנהג כמו שמוקים לאנשים הקרובים להם. זו אולי גם הסיבה שפספסתי אותו בגיל ההתבגרות המוזיקלי שלי. אבל יש גם יתרון להכיר את המוזיקה הזאת בגיל מבוגר. היום אני מבין שמאחורי הכסות הגסה והברוטלית של האמנים הגדולים הללו, מוסתרת רגישות אינסופית.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
