הסיפור של פורטיס – פרק 20: איש עודר באדמתו
מתוך מארז האלבום "פורטיס משולש"

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 20: איש עודר באדמתו

בחלק הראשון של האלבום המשולש, פורטיס נכנס לעומק היער הישראלי

תומר קריב 28.07.2021

״קודם כל היה לי הרבה חומר, אחר כך זו מחווה לתקופה שהולכת להיעלם. עוד מעט לא יהיו כאלה דיסקים וקופסאות, תחשוב על זה, זה עידן שאנחנו עוד מחזיקים דברים בידיים: ספרים, דיסקים, עוד מעט לא תחזיק כלום בידיים. זה מאוד מדאיג, לא? תחשוב על הקופסה הזאתי, רק הקופסה בפני עצמה נראית כמו מתנה״. (פורטיס, בראיון למגזין הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, אפריל 2009)

שנת 2006 הסתיימה עבור פורטיס עם קצת שמחה והרבה עצב. שמחה על הסיום המוצלח של סיבוב ההופעות המשותף עם ברי סחרוף, שהגיע בעקבות על המשמרת, ועצב על מותו בטרם עת של ז׳אן ז׳אק גולדברג, החבר והמתופף. אבל לא רק ברמה האישית הייתה תחושה עצובה: הקיץ של 2006 הוכיח, למרבה הצער, שהתקופה הדיסטופית שעליה כתבו פורטיסחרוף לא נגמרה, אלא רק מחכה לחזור. מלחמת לבנון השנייה, שהגיעה דווקא אחרי הרגיעה במצב הביטחוני, החזירה את כולם לקרקע, למצב הטבעי שבו כולם עומדים ״על המשמרת״.

אחת התגובות הראשונות של פורטיס למלחמה הייתה בשיר שיצא בקיץ 2007, שנה אחרי המלחמה. לשיר הזה קראו ״הסיפור נגמר״, והוא נכלל באלבומו השני של קוואמי (גילוי נאות) מלחמת פופ. פורטיס התארח שם בזעקה המוכרת ״רה טה טה טה טה טה״ וגם בפזמון, שמהדהד במובן מסוים את ״שקיעתה של הזריחה״: ״שם מעל האנשים, השמש נעלמה // בסוף של העולם, המלאכים הולכים בחושך – והסיפור נגמר״.

הניגוד בין הזעם של קוואמי בבתים לנינוחות של פורטיס בפזמון, שכאילו מקבל את הקטסטרופה בשלווה, הופך את השיר לחזק במיוחד. הנינוחות הזאת של פורטיס תהפוך לאחד מסימני ההיכר שלו בשנים שיבואו. הקשר בינו לבין קוואמי, שהתחיל באלבום כולם יודעים את התשובות, עוד יתהדק, אבל על כך בהמשך.

השינוי הגדול ביותר שהתרחש בחייו של פורטיס באותה תקופה לא היה אמנותי, אלא אישי. בשנת 2007, פורטיס, התל־אביבי האולטימטיבי, אדם שמזוהה מאוד עם העיר ועם חיי התרבות בשלל גלגוליה, מצוותא של שנות ה־70, דרך הפינגווין של שנות ה־80 ועד הרוקסן של שנות ה־90 – עוזב את העיר. משפחת פורטיס רוכשת בית קרקע במושב בית יצחק, בצפון השרון, ושם, לצד גידול עגבניות, המעיין היצירתי של פורטיס מתחיל להתמלא מחדש.

הוא סיפר:

״בתל־אביב הסחות הדעת הן מדהימות. אתה בעצמך מסיח את הדעת כל הזמן, ואתה לא מתפנה באמת לעשייה האמיתית. ושם, מכורח הדברים, מצאתי את עצמי יושב שתים־עשרה שעות לכתוב, מה שפעם לא קרה בחיים. פעם חמש שעות זה היה אחלה. וככה במשך שנה שלמה, יותר אפילו. יש את העניין הזה שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות תוך כדי הכתיבה, דבר שלא קורה כשאתה צעיר. יש לי חדר עם חלון גדול ויער והכל עצים, עצים, עצים, ושני חתולים קופצים לי על הראש כל הזמן, שזה מצב עניינים מאוד כזה… אני מתעניין כבר שנים במטאפיזיקה. מטאפיזיקה זה לא דת, זה לא פילוסופיה, זה לא כת, זה איך בן אדם מתבונן על העולם שלו. לפי מטאפיזיקה מי שלא מתבונן הוא טיפש, זה לא אני אמרתי. אתה מפסיד את העולם הזה בדרך מסוימת. לא צריך להיות דתי בשביל זה אלא רק להיות בן אדם תבוני״.

כפי שאפשר להבין, הריחוק מהעיר שינה הרבה מהפרספקטיבה של פורטיס כאדם וכיוצר. העיסוק שלו במטאפיזי הלך וגבר, והוא התחיל להתרחק מהכאן ועכשיו. וכמו תמיד, אנשים חשבו שהוא השתגע.

מכאן והלאה נוצר מעין "פורטיס חדש", שיאתחל את עצמו שוב ושוב מדי כמה שנים. אותו פורטיס חדש במודל הכפרי, מתחיל את הכתיבה שלו ממקום שונה, לא רק פיזית. הוא מסתכל קצת מבחוץ על הישראליות, אותה ישראליות שבה הוא שחה במשך שנים. אולי המבט הזה הפך להיות חיצוני כי גם הישראליות עצמה השתנתה.

האבולוציה של הז׳אנר

זאת הייתה תקופה של שינוי בתרבות הישראלית. במידה מסוימת, על המשמרת סימל את הרגע האחרון שבו אלבום רוק שיוצא הוא אירוע של ממש. אמנם הרוק הוספד שוב ושוב, כנראה מאז יום היוולדו, אבל בשנת 2008 היה נראה שיש מעין חילופי שלטון. אם נבדוק את מצעדי הסיכום השנתיים, אז בשנת 2007 אפשר לראות סוג של מיש־מש אמצע הדרך אופייני: אריק ברמן, מירי מסיקה, סינרגיה, בעז שרעבי, כנסיית השכל, מוש בן ארי, עובדיה חממה ואפילו אינפקטד משרום.

בשנת 2008, לעומת זאת, המצעד השנתי של רשת ג׳ הציב בשלושת המקומות הראשונים שלו את אייל גולן, ישי לוי ושלומי שבת. זמרים יחסית ותיקים ויחסית מיינסטרימיים, אבל עדיין – הפופ הים־תיכוני כבש את הבכורה, ומעכשיו והלאה המפה תשתנה. הקהל יכוון יותר ויותר לכיוון הים־תיכוני, ותחנות הרדיו יתיישרו בהתאם. בשנים שיבואו יעלו כוכבים חדשים, הדור הבא של המוזיקה המזרחית, כמו עידן יניב, דודו אהרון, משה פרץ וגם כוכבים קצת יותר ותיקים כמו ליאור נרקיס, שלומי סרנגה וקובי פרץ – כולם יוציאו לפחות להיט אחד שישטוף את המדינה, ויקבעו סופית את המקום של הז׳אנר במיינסטרים הישראלי.

עוד ז׳אנר שהתחיל את ההמראה שלו באותה תקופה הוא הגל האמוני־פיוטי: בניגוד לפופ הים־תיכוני, שמראש כיוון למצעדי הפזמונים, המוזיקה הפיוטית משכה גם יוצרים שהגיעו מאזורים שנחשבו יותר אינטלקטואליים, כמו מאיר בנאי, אהוד בנאי, ארז לב ארי, שולי רנד וגם ברי סחרוף. לימים האבולוציה של הז׳אנר תוליד יוצרים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי, שישלבו בין השורשים הדתיים לגישה יותר פופית.

ב־2009 סחרוף הוציא אלבום שהמשיך את הרוח של השיר ״מועדון החולמים״. אלבום שמנסה לחפור בשורשים ולהוציא מהם משהו חדש. רע מוכיח הצטרף לחיפוש, ומה שיצא היה אדומי השפתות – אלבום שכולו מבוסס על טקסטים של ר׳ שלמה אבן גבירול. האלבום, שהתבסס על מופע באותו שם, היה ניסיון כמעט ראשוני להתמודד עם טקסטים שאינם מהעת המודרנית, עם לחנים והפקה שלקחו אותם לעולם היצירתי של סחרוף ומוכיח. התוצאה הייתה מעניינת, וזכתה להצלחה יפה ולביקורות מפרגנות, כשהמבקרים אפילו מקפידים להפריד בין אדומי השפתות לגל הפיוטים שהלך וצבר תאוצה.

סחרוף סיפר בראיון לחוקר הספרות פרופ׳ ניסים קלדרון:

״תמיד אהבתי בלוז, אבל תמיד ידעתי שהבלוז לא נולד מן המקורות שלי. אצל אבן גבירול מצאתי בלוז שבא מן העבר שלי. מקור אחד הוא המוזיקה ששמעתי כאשר הוריי וחבריהם היו נפגשים ושרים בלדינו ובטורקית. מקור אחר הוא ההתנגדות שהצטברה בי במשך השנים להפרדה בין המוזיקה שאנשים שרים בבתי כנסת למוזיקה ששרים במועדוני רוק. למה לא לחבר את תשוקת הקצב של הרוק עם הדיאלוג שבין חזן לבין מתפללים? מקור שלישי גם הוא המוזיקה המזרחית, אבל לא זו ששמעתי בבית, אלא זו שהגעתי אליה בשנים של מינימל קומפקט באירופה. היה כאן פרדוקס. סמי בירנבך, פורטיס, מלכה שפיגל ואני נסענו לאירופה כדי לנגן רוק אירופאי ואמריקאי. אבל דווקא שם מצאנו את עצמנו כאשר הרבה צלילים מזרחיים מחלחלים אלינו. אוהבי מוזיקה ששמעו אותנו אמרו לנו שתמיד יש בצליל שלנו משהו מן המזרח. מן ההופעות הרבות ששמעתי אז, התרשמתי במיוחד מלהקה של זמר פקיסטני, שפיטר גבריאל הביא לאירופה: נוסראת פאתח עלי חאן. מצאתי אצל זמרים מן המזרח מה שמשך אותי גם ברוק: ההדגשה על הקצב ועל המלודיה, ולא על ההרמוניה. אבל לא רציתי להשתמש בלחנים מסורתיים, רציתי לחבר את העבר עם ההווה שלי״.

פורטיס משולש

כמו שאפשר לשים לב, לאורך כל השנים, כמעט תמיד פורטיס וסחרוף מוציאים אלבומים במקביל, וכמעט תמיד יש ביניהם קשר. הקשר לא תמיד מפורש, לפעמים נסתר, אבל קיים. גם פורטיס התעסק בחקר של שורשים. במקרה שלו, שורשים פיזיים בגינה החדשה שלו בבית יצחק. אבל לא רק בהם: השירים החדשים מנסים לארגן את המחשבות המפוזרות שלו. אחרי החיבוק המחודש שקיבל מהקהל ומהביקורות, אחרי שהתנתק מהכל ועבר לטריטוריה חדשה, הוא מנסה להבין איפה הוא בכלל נמצא.

הפיזור הזה הוליד את הפרויקט השאפתני ביותר של פורטיס. ב־17 בפברואר 2009 הוא הפתיע את כולם והוציא את פורטיס משולש. התקופה בבית יצחק נשאה פרי, ופורטיס הציג לעולם לא פחות מ־18 שירים חדשים, ועוד אחד שהוא לא ממש שיר. הוא חילק את השירים על פי נושאים ויצר למעשה שניים וחצי חלקים: יער ישראלי, חזל"ש וחימושניגיגי.

היום נתעסק בחלק הראשון.

יער ישראלי

״יער ישראלי״ הוא ההגדרה הכי מפורשת למה שפורטיס חווה מחוץ לביתו החדש. בתל־אביב לא היה לו יער, והנה יש. אבל ההגדרה הזאת קצת יותר רחבה: השיר הזה, שיר הנושא שפותח את החלק הראשון באלבום המשולש, מניח את היסודות לחיפוש בו פורטיס מצוי. החלק הראשון של משולש כולל 9 שירים שכולם מתעסקים בחיפוש. פורטיס הגדיר את הכותרת ״יער ישראלי״ ככותרת ״לא הכי נחמדה ולא הכי נעימה, אבל לפעמים יש הבזקים של קרני אור״.

הבתים של השיר העדין הזה כוללים משפטים לא כל כך עדינים, כמו: ״כשהפצצות שותקות עצוב לעיתונים״ (השפעה של מלחמת לבנון השנייה?), או ״בגרון ניחר כוכב ההמנונים שר״ (אולי עקיצה ל"כוכב נולד"?). אבל הרוח המלנכולית הזאת לא גורמת לשיר להישמע כמו המחאה הסוערת שהתרגלנו לשמוע מפורטיס, אולי יש בו אפילו משהו קצת מיואש.

מי שהפיקו עם פורטיס את האלבום, וגם חתומים איתו על הלחנים, הם גיל סמטנה, יובל שפריר ועידו אגמון. השניים הראשונים הגיעו מההרכב של על המשמרת, ואגמון מהאלבום חצי אוטומטי וההופעות שליוו אותו.

הנוכחות של הרכב קטן וקומפקטי ניכרת בעיקר בחלק הראשון של האלבום. התופים מאוד חלשים, הכל נשמע כמעט מאולתר במקום, ממש דמו, אבל זה נראה מכוון. נדמה שפורטיס והחברים רצו להכניס את המאזין אל תוך חדר החזרות שלהם, ולבנות אווירה אינטימית.

הפואנטה של השיר מתחבאת בשורה שפורטיס שר בקולו האופראי: ״יהיה חם, דביק ועצבני״. ומה יותר ישראלי מזה?

דג

השיר התל־אביבי הזה משתמש בדימוי של ״דג מחוץ למים״ כדי לתאר סיור אקראי בעיר הגדולה שכבר אינה עירו של המחבר. למרות המנגינה הקצבית, כמעט ולא שומעים את התופים, מה שמייצר שיר שנשמע סוחף אבל למעשה שומר על האווירה הביתית של קודמו, רק גיטרה וקצת כלי הקשה.

השיר הזה נשמע, על פניו, כמו ביקורת של התל־אביבי שהתפכח ומסתכל מבחוץ על הבועה: ״בקצה של בן יהודה, לא רואים את העולם״. על זה פורטיס אמר: ״באותה מידה גם שאר המדינה לא רואים משם את תל־אביב״.

ידיים ואקדח

״ידיים מתחפשות לאקדח״ הוא אחד המשפטים המסתוריים והיפים שפורטיס כתב. השיר הזה בלי ספק מהדהד את ההרפתקה האחרונה בלבנון. במובן מסוים הוא ההמשך של ״בסוף של יום״. דימוי של ריחוק מהמציאות, רצון לברוח ממנה ולהמציא לעצמך עולם שבו האקדח מדומיין, ואת כל מה שקורה רק ״מספרים״.

הפזמון של השיר מעלה הילוך עם דיסטורשן עצבני, שירה אופראית וקלידים גבוהים. באופן מעניין, גם זה לא גורם לשיר להישבר ולצאת מכליו. כמו הליכה מהוססת באותו יער, כך כל שיר כאן לא זז מהר מדי. יש בזה משהו שמוציא את פורטיס מהאופי המוכר שלו, ההיפראקטיבי. הוא נשמע כאן כועס ומוחה, אבל לא עצבני.

השיר של ז׳אק

שיר שובר לב שמוקדש לז׳אן ז׳אק גולדברג, ולא מגיע רק מפורטיס אלא גם משפריר־סמטנה, שבילו איתו כחטיבת הקצב של פורטיסחרוף במשך שנים לא מעטות. בטקסט מופיעים שלל דימויים שאפיינו את ז׳אק – ״אין מי שיצחיק את הקצב״, ״אין מי שיסמן״, האזכור לצרפתית. אבל הרגע היפה ביותר, והמצמרר ביותר, הוא זה שבו שפריר וסמטנה שרים את הפזמון ואז שרים את המקצב המוכר של ז׳אק: ״בום טראק – בום בום טראק״.

שמש עירומה

עוד אחד מהביטויים האלו של פורטיס שמחביאים בתוכם שלל משמעויות. ייתכן שזה אותו ״יער ישראלי״, שבו אין עצים אלא רק שמש ששורפת ישירות את כל מה שנמצא בדרכה: ״מה שזורם לא מסנוור יותר משמש עירומה״. שורה מיואשת ומפוכחת על המציאות הישראלית.

השיר הזה מתחיל על אותו רצף מוזיקלי של קודמיו, עם תופים שמנוגנים במברשת וגיטרה חשמלית פשוטה, אותה אווירה דמואית. אלא שבאמצע השיר מתחיל לקרות משהו. הגיטרה של עידו אגמון מתחילה ליילל, כמו חתול. בפזמון הבא מצטרף קליד גבוה, שנשמע כמעט כמו הפרעה טכנית. משהו כל הזמן כמו משבש את הקצב של השיר. הדקה האחרונה מוקדשת לנגינה רפטטיבית, כשעל הרקע שלה פורטיס מקריא קטעים מהשיר, בקול רועם, כמעט תיאטרלי.

מתחיל מאפס

אחרי השיר הפסימי שעברנו, פורטיס מצהיר שזהו, מתחילים מחדש. הפתיחה של השיר כבר מכניסה את המאזין לטריטוריה חדשה. תופים קצת יותר עירניים, גיטרה עם פדל דיסטורשן, משהו קצת יותר מהוקצע. השיר הזה מרגיש כמו ניקוי רעלים אחרי שורת המנוני התוכחה שעברנו עד כה. שיר על איש אחד, שמרגיש שנולד מחדש. ואיפה הוא מרגיש את זה? ״איש עודר באדמתו חופר ומעשב אחרי הגשם״.

פורטיס, שמתחיל ביער הישראלי, ממשיך בבן יהודה, מגיע לשורש עצמו, למושב החדש ולחיים המוזרים האלה שלפתע נפל לתוכם.

הידעת

אחד הדברים הבולטים באלבום הזה הם טקסטים קצרים יחסית (שניים וחצי בתים) אבל עמוסי דימויים וביטויים: משפט כמו ״אל תשאלו מדוע, לא תקבלו תשובה״ יכול להישמע כמו מוטו קודר, אבל למעשה יש בו סוג של השלמה עם המטאפיזי, שבו פורטיס יותר ויותר מעמיק כאן, אולי ברוח החיים בכפר. גם כאן יש איש: ״ובאיש הרגיש נטפל בפטיש שילמד לשחרר את הכעס״. בסוף השיר, הכעס אכן משתחרר. הלהקה ממשיכה לנגן באיטיות, ופורטיס חוזר לצעקות ה״טה טה טה טה״ המוכרות שלו עוד מימי ״אינקובטור״. אז אולי מתחילים מאפס, אבל המפלצת תשתחרר מתישהו.

שונאים בע״מ

הכותרת של השיר עומדת בניגוד למקצב הרגאיי הנינוח שלו. בכתבה על האלבום ב״עכבר העיר״ (18.2.2009) כתבה נועה הרשקוביץ על השיר הזה: ״המילים מולעטות בלחן קליט ומקסים, בדיוק מפני שהוא לא רוצה שתתגוננו. הוא רוצה שתלכו ביער ופשוט תכילו אותו. וכשתסתכלו הצידה ליהנות מהמוזיקה ומהנוף, פתאום ייפול האסימון ותגיע התחושה המבולבלת, מלווה בעקיצות רבות״.

המשפט שמופיע בפזמון ״שונאים שמח לכולם״ נשמע קצת נונסנסי, אבל יש בו מין חיבוק של הרגש השלילי. מין רצון להכיל ולקבל גם את הרע, ולא לדחות אותו. כמו אותו משפט של מרים ילן שטקליס: ״למה לגרש החושך? והרי הוא ילד טוב״.

משלחת אבודה לחלל

השיר שמסיים את יער ישראלי הוא מחווה לגיבורו של פורטיס, דייויד בואי. שיר שמתחיל מאוד דומה ל״Space Oddity״, וגם עוסק בנושא דומה – איבוד התודעה.

ההרמוניות הקוליות עם הלהקה כאן יפות במיוחד, וממחישות את הכותרת של השיר. בניגוד למייג׳ור טום, קפטן פורטיס לא לבד. יש איתו משלחת לחלל החיצון. החלל הזה יכול להיות בית יצחק, או הניסיון שלו לחפש דרך אמנותית, או הגיל.

הסיום האפי הזה סוגר את הסיפור של יער ישראלי, האלבום שבו פורטיס התנקה מהרעש של תל־אביב, מהתרבות הישראלית החדשה, ממלחמת לבנון, והתחיל לגמרי מחדש, מאפס.

בחלקים הבאים בסאגה המשולשת, פורטיס ימשיך להרהר, בכל מיני צורות, באותו יער מוזר שהפך לחיים שלו. בהם נעסוק בפרק הבא.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, בתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פורטיס
    פוסט  

    מאמרים

    הסיפור של פורטיס – פרק 1: תנו לי לצאת

    תומר קריב בסדרת כתבות על הדרך העקלקלה של רמי פורטיס: המשוגע שהפך לסנדק, החלוץ שהפך לאבן דרך

    תומר קריב 06.01.2021
  • פוסט  

    מאמרים

    הסיפור של פורטיס – פרק 19: אני כאן להישאר

    במחצית השנייה של על המשמרת, פורטיסחרוף חוזרים הביתה

    תומר קריב 07.07.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021