בלילה גשום ב־1984, חבורה של בריונים צצה מהאפלה והתנפלה על ג'קי ליבן (Leven) ברחוב צדדי בלונדון. הוא הוכה קשות, נשדד, צלעותיו נשברו והוא כמעט מת מחנק. הוא נותר עם פציעה בגרון ובמשך השנתיים הבאות לא היה מסוגל לדבר ובטח שלא לשיר, מה שאילץ אותו להשהות את הקלטות האלבום שעליו עבד. אם כל זה לא מספיק, אז גם החברה שלו קמה ועזבה אותו לטובת הפאקין שומר ראש של הדאליי לאמה. שבור לב, צלעות וגרון, ליבן מוכה הגורל פנה לנחמת ההרואין ועד מהרה התמכר אליו. עכשיו תריצו את כל הסרט הזה חמש שנים אחורה: ג'קי ליבן הסקוטי עומד בראש להקת Doll By Doll ואיתה מוציא את Gypsy Blood – יצירת מופת של רוק בריטי עליו חתומה הלהקה הכי טובה שבחיים לא שמעתם עליה.
שימו את ההצהרה הבומבסטית הזאת בצד לרגע וחזרו איתי למרץ 2020. ימים ספורים לפני פרוץ מגפה עולמית וחמור מכך, פחות מחודש אחרי מות המפיק, הדיג'יי ושדר הרדיו המהולל אנדרו וות'רול. אני מוצא את עצמי בסלון דירתי מארח חבר וחברה כשברקע מתנגן פלייליסט המורכב מאלפי השירים ששידר וות'רול זצ"ל בתכניתו Music's Not For Everyone. לפתע, מתוך האוצר הבלום הזה, עולה ומתנגן לו שיר שצליליו הראשונים הם של גשם ואליהם מצטרפים צלילי שיעול מהסוג שרק כשבוע אחר כך היה מטיס בן אדם לבדיקה סרולוגית. השיעולים האלה בגשם מתפתחים ל־"Rainy Day Bergen Women" – שיר יפה עד כדי כך שנשימתי נעתקת. אני קם ועוצר בהפגנתיות את שיחת החולין בסלון כדי להכריז ש"שנייה, אני מוכרח ללכת למחשב לבדוק מה שומעים". זו הייתה יריית הפתיחה לאובססיה, שעדיין בעיצומה, לגילוי יוצר השיר – סקוטי עלום בשם ג'קי ליבן.
בחזרה לקלאסיקה הנשכחת Gypsy Blood, אלבומה השני של להקת Doll By Doll שיצא ב־1979 ושזכה בזמנו לביקורות משבחות מקיר לקיר, אך היה כישלון חרוץ מבחינה מסחרית. למען האמת, אין לי תשובה לשאלה מדוע האלבום טבע במצולות השכחה של היסטוריית הרוק על אף העושר הסגנוני (שנוגע בין היתר בדו־וופ וגוספל), ההפקה הסוחפת, הליריקה הרוחנית שפעם אחת אפילו לא חוטאת בשמאלץ, הגיטרות הפוסט־פאנקיות של התקופה לצד הנגינה הפולקית־אקוסטית והאלמנטים הקלטיים מנוף ילדותו של ליבן – ומעל כל אלה הקול שלו.
ליבן היה זמר ענק, וירטואוז של הבעה ווקאלית. הוא נע מפלצטו לבריטון בלי מאמץ בכלל, או אם להשתמש בניימדרופינג שעשה המעריץ הנלהב והמוזיקולוג (והמוזיקאי) ג'וליאן קופ, אז דמיינו איך היה נשמע פרי האהבה של טים באקלי וסקוט ווקר. וכן, גם במרחק של יותר מארבעים שנה מאז צאתו, "ג'יפסי בלאד" מפוצץ לי את המוח. יודעות ויודעים זאת טוב מאוד כל מי שמאזינות/ים לתכניות הרדיו שלי בשנה האחרונה. הקלאסיקה השופעת הזאת של יופי כמעט פסיכוטי כוללת את כל מה שאני רק יכול לבקש מאלבום רוק.
והשירים? בעלי מבנים מוזרים, מלאי הפתעות, מלודיים, פואטיים ויפהפיים. יש באלבום איזה מין פאר, מוזרות ויופי על־זמניים מהסוג שיש באלבומים קלאסיים. אני חושב על הפאר של Dark Side of the Moon, המוזרות של Forever Changes והיופי העגום של The Bends. זה באמת עד כדי כך טוב.
אופציה מצוינת לשיר ראשון שישמש שער לעולמו היצירתי של ליבן הוא "Stripshow" של Doll By Doll, עם הדימויים הסוריאליסטיים של בדידות ושממה פנימית שמוצגים בו כמאבק מול הרצון הכן באהבה חדשה. ההתרחשות הפנימית הזו קורית בתוך השקט שמשתרר עם תום מופע חשפנות של חצות הליל, כשהרומנטיקה והצורך במגע משתלטים על דובר השיר, ששר לאיזו אהובה שאיננה ושככל הנראה היא לא יותר מפרי דמיונו וכיסופיו. עכשיו כשאני כותב זאת, זה נדמה לאיזו סצנת פילם נואר, אבל האמינו לי – נשמע אחרת לגמרי. מה גם שהרגישות בה ליבן שר ובחירת המילים שלו מנטרלות כל התנגדות אוטומטית שעלולה הייתה לעלות בצדק רטרואקטיבי למשמע בחירת הלוקיישן. אופציה מעולה נוספת לשיר פתיחה היא המנון הפופ הגוספלי "The Human Face", שמגיע מיד אחריו באלבום ומביא לידי ביטוי מופלא את אלמנט ההפתעה בשירים של ליבן.
להקת Doll By Doll הוציאה בסך הכל ארבעה אלבומים בין השנים 1979-1982 ואחריהם, כפי שכבר ציינתי, המזל הרע של ליבן נכנס לאובר־דרייב עם התקיפה ברחוב והפציעה המתמשכת, חברתו שנטשה וההתמכרות לסמים. אך ליבן, כעוף החול, לא רק שהשתקם, אלא התחתן מחדש (הוא התחתן בפעם הראשונה כשהיה רק בן 16 בסקוטלנד) ופתח עם אשתו החדשה מרכז גמילה ללא עלות למען כל מכורה ומכור להרואין שחיפשו עזרה. בהקמת המרכז תמכו פיט טאונסנד מלהקת The Who ומועצת מחוז ווסטמינסטר של לונדון.
יחד עם ג'ו שו ודיוויד מקניטוש מ־Doll By Doll, הקים ליבן להקה חדשה וקצרת מועד בשם Concrete Bulletproof Invisible שאליה הצטרף גם גלן מטלוק לשעבר מהסקס פיסטולס. סינגל שלהם בשם "Big Tears" אף נבחר ב־1988 לסינגל השבוע של המגזין "מלודי מייקר". אך רק באמצע שנות התשעים החלה התנופה היצירתית של התקופה הפורה בטירוף שלו, עם צאת אלבום הסולו המצוין The Mystery of Love Is Greater Than the Mystery of Death. האלבום אף נכלל ברשימת "100 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין Q הבריטי.
ליבן שרק לא מזמן שרד בעור שיניו את זוועות ההתמכרות, מתמודד באלבום זה עם עברו בהקשרים רחבים ואם תאזינו רק לשיר אחד מתוכו (האזינו לכולו!), וודאו שזה "Call Mother A Lonely Field". בשיר הפואטי הזה עושה רושם שליבן בוחר להתעמת עם תחושת הנוסטלגיה השקרית שמשרה המושג בית על אלה המגיעים ללונדון מרחבי הממלכה המאוחדת.
בפרץ יצירתיות נלהב, כשהוא בשנות הארבעים וחמישים לחייו, המשיך להקליט ליבן מעל לעשרים אלבומים! כולם ראו אור תחת הלייבל העצמאי Cooking Vinyl. "לקח לי שנתיים להחתים אותו", סיפר מרטין גולדשמידט, מנהל הלייבל ומעריץ, "ומאז הוצאנו 26 מאלבומיו. כל הזמן אמרתי לו שיש יותר מדי, אבל הוא המשיך לחשוב על כל מיני תרגילים וטריקים כדי להוציא אלבומים נוספים". אחד מאותם טריקים היה להוציא חלק מהאלבומים תחת הפסבדונים סיר וינסנט לון. גולדשמיט והלייבל ראו שליחות בהנצחת מלוא גוף עבודתו של ליבן עד כדי כך שהוציאו מחדש אפילו את Control – אלבום הבכורה האיזוטרי שליבן הקליט בשנות העשרים שלו, ושראה עד אז אור רק בספרד (1971) תחת הפסבדונים ג'ון סיינט פילד.
האלבום שעבורי היווה שער הכניסה לעולמו היצירתי של ליבן (ושרק אחריו המשכתי ל־Doll By Doll) היה אלבום סולו אחר ולא פחות ממדהים שלו בשם Creatures of Light and Darkness מ־2001. באלבום משתתף אמן קאלט נוסף – דיוויד תומס מלהקת Pere Ubu האוונגרדית. עם זאת לא רק שהאלבום הזה לא אוונגרדי, אלא שהוא קומוניקטיבי להפליא. זה אלבום פנטסטי שכולל כמה מהשירים האהובים עלי של ליבן, בהם "The Sexual Loneliness of Jesus Christ", "Exit Wound" ו־"Rainy Day Bergen Women" (עם דיוויד תומס) – אותו שיר שגרם לי בשנה שעברה להשתיק את האורחים בסלון ולרוץ לבדוק מה מתנגן.
ליבן מת בשנת 2011 לאחר מאבק ממושך בסרטן הערמונית. הוא היה בן 61 והשאיר מאחוריו גוף עבודה שמימי שרק מחכה להתגלות. תודה לך אנדרו וות'רול על המוזיקה שגם מקברך אתה ממשיך להכיר לי. תודה ג'קי ליבן שהפכת לתגלית המסעירה של השנה החולפת שלי שתמשיך לרגש אותי עוד שנים קדימה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
