דיימון אלברן. איש עם כל כך הרבה תיאורים שאפשר ללוות איתם את שמו. סולן של להקת בריט־פופ מצליחה מהניינטיז, מנהיג הרכב היפ־הופ פיקטיבי, מוזיקאי מערבי שמאוהב באפריקה, האיש שחיבר את הקלאש לפלה קוטי, בן של אמן מודרני. הכל יהיה נכון.
נדמה שהמילה שיכולה ללכוד את כל המהות האלברנית היא ״סקרן״. אלברן הוא אחד המוזיקאים הכי סקרנים שצמחו כאן ב־30 השנים האחרונות ונדמה שהסקרנות שלו לא נגמרת אלא רק מתגברת עם השנים. במובן הזה, הוא בנם של שלושה מאבותיו המוזיקליים והאמנותיים: פול מקרטני, דייויד בואי וטרי הול. מוזיקאים שהיו בחזית של הצלחה גדולה, ואז החליטו לשבור לכיוונים לא צפויים, בלי מחשבה על איך זה יתקבל בקרב הקהל שלהם. אלברן עשה את זה שוב ושוב לאורך הקריירה שלו.
לאחרונה הוא הוציא שני סינגלים לקראת אלבום סולו חדש, שעתיד לצאת בנובמבר תחת השם The Nearer the Fountain, More Pure the Stream Flows.
כמו אלבום הסולו הקודם שלו, Everyday Robots, גם האלבום הזה כנראה יישא אופי מלנכולי באווירת לואו־פיי עם נגיעות אלקטרוניות עדינות. אלמנטים שנמצאים גם בחומרים אחרים של אלברן, אבל דווקא בעבודות הסולו שלו הוא מרשה לעצמו להיות עוד יותר מופנם, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת ההגשה של השירים.
אז את Blur וה־Gorillaz כולם מכירים, וגם The Good, The Bad and The Queen משכו קצת תשומת לב, אבל גוף היצירה של אלברן כל כך גדול ומגוון עד שקל ללכת בתוכו לאיבוד.
לקראת סדרת תוכניות ספיישל על Blur (שתשודר בקרוב פה בקצה) בחרתי לכתוב על חמישה אלבומים שאלברן היה מעורב בהם, ואולי לא יצא לכם/ן להכיר עד היום:
Damon Albarn – Democrazy (2003)
הריליס הראשון שעליו חתום דיימון אלברן לבדו יצא על גבי תקליט 10 אינץ׳ בשנת 2003. באותה תקופה הוא היה בסיבוב הופעות עם בלר אחרי האלבום Think Tank, אלבום שסימל את התפוררות הלהקה ואת ההליכה של כל אחד לכיוון אחר. במהלך הסיבוב, במצב רוח שברירי משהו, אלברן הקליט על גבי המחשב הנייד שלו מספר דמואים, ואחרי עבודת שיפוץ באולפן ריכז את כולם במיני־אלבום קטן וממזרי.
הקטע הפותח, ״I Need A Gun״, קופץ מיד לאוזן. שנתיים אחר כך אלברן יהפוך אותו ל־״Dirty Harry״ באלבום הכי מצליח של הגורילז, Demon Days. הסאונד של הלהקה, שכבר הייתה אז אחרי אלבום אחד (ולהיטי ענק), מאוד נוכח כאן, במשחקי האלקטרוניקה ובגישה הביתית.
אבל לא רק Gorillaz. יש כאן קטע בשם ״Back to Mali״, שיסמל את החיבור של אלברן למוזיקה האפריקאית. שנה קודם הוא השתתף בפרויקט ״Mali Music״, ובעתיד הוא יעמיק את הקשר עם מוזיקאים שונים ממדינות אפריקה, ויהפוך לשגריר בולט של האפרוביט במערב.
Africa Express Presents: Maison Des Jeunes
(2013)
החיבור של אלברן לאפריקה יגיע לשיא בפרויקט ״Africa Express״. פרויקט שנולד כמחאה נגד הדרה של מוזיקאים אפרו־אמריקאים ממופע הצדקה ״Live 8״ ב־2005. אלברן הוביל את המחאה הזאת, ביחד עם מוזיקאים מערביים נוספים, וכתוצאה מכך יזם עם העיתונאי איאן בארל הקמת עמותה בשם ״Africa Express״, שמטרתה לעודד שיתופי פעולה בין מוזיקאים אפריקאים למוזיקאים מערביים.
אלברן יצר באותה תקופה חברות עמוקה עם טוני אלן, אחד מגדולי המתופפים בכל הזמנים והאיש שעל שמו רשום כל ז׳אנר האפרוביט. מלבדו, היו גם הצמד ממאלי אמאדו ומרים, והגיטריסט הסנגלי בבה מאאל. הם היו הבסיס לפרויקט, שהביא איתו אינספור שיתופי פעולה עם מוזיקאים ידועי שם בעולם המערבי ולצידם נגנים וזמרים שהם כוכבים גדולים בסצינה של אפריקה, אבל לא ידועים כלל בארצות הברית או בריטניה.
אחד השיאים בפרויקט היה האלבום הזה, שנולד במהלך שבוע אחד במאלי. אלברן טס לשם עם בריאן אינו, ניק זינר (Yeah Yeah Yeahs), דייויד מקלין (Django Django), אולוגבנגה אדלקן (Metronomy), המפיק Two Inch Punch ואחרים, כאשר המפגשים המוזיקליים שלהם עם מוזיקאים ממאלי הונצחו באלבום הזה.
האלבום, אגב, יצא בלייבל Transgressive, שבו אלברן גם יוציא את אלבומו החדש.
Rocket Juice & the Moon (2012)
בשנת 2000 דיימון אלברן קיבל הזמנה מפתיעה לחדר המלון של טוני אלן, ששהה אז בלונדון. מסתבר שמישהו סיפר למתופף האגדי שיש איזה כוכב רוק שכתב עליו שיר. אלן אכן מופיע בפזמון של ״Music is My Radar״ של בלר, אבל אלברן לא הכיר אותו אישית כשכתב עליו ״Tony Allen got me dancing״. מה שנוצר מהמפגש הזה הוא קשר ארוך שנים וחברות עמוקה שהגיעה לסיומה עם מותו של אלן בשנת 2020.
הקשר בין השניים הוליד, בין השאר, שני פרויקטים שבהם אלברן מימש את החזון שלו לאחד בין גישה מערבית לגישה שמגיעה מאפריקה. הראשון, המוכר יותר, היה The Good The Bad and The Queen, והשני הוא Rocket Juice & the Moon. טריו שמורכב מאלברן, אלן ופלי, הבסיסט האגדי של רד הוט צ׳ילי פפרס.
החיבור בין הפ׳אנק החלקלק של פלי לבין המקצבים השורשיים של אלן, ביחד עם שורה של אורחים שמגיעים מעולם הג׳אז והאר־אנ־בי (Erykah Badu, Thundercat, Hypnotic Brass Ensemble ואחרים) יצרו אלבום חללי ומהפנט, מלא בנשמה וגם בקצב. כאילו פלה קוטי התעורר לחיים בשנת 2012.
Dr Dee (2011)
מאז תחילת שנות ה־2000, אלברן הפך את החיבור בין אפריקה לבריטניה למשימת חייו, אבל איכשהו הוא הספיק לעשות עוד הרבה דברים אחרים בטווח הזמן הזה – לפרק ולאחד את Blur, להצליח בכל העולם עם ה־Gorillaz, ואפילו לכתוב פסי קול לסרטים והצגות.
ב־2011 אלברן תכנן ביחד עם ג׳ימי היוליט, האנימטור של Gorillaz, לכתוב אופרה עם הסופר אלן מור עבור פסטיבל האמנויות של מנצ׳סטר. מור היה זה שהציע להם לכתוב על ג׳ון די, מדען ומתמטיקאי שהיה היועץ של המלכה אליזבת ה־1, ולבסוף פרש מהפרויקט, כמו גם היוליט. אלברן נשאר לבדו, וביחד עם הבמאי רופוס נוריס יצר מחזה עם פסקול מיוחד, שמשלב בין נגיעות אלקטרוניות להשפעות של פולק ומוזיקה קלאסית. טוני אלן, כמובן, מצטרף בתופים, ואיתו שורת מוזיקאים אורחים.
Bobby Womack – The Bravest Man In The Universe (2012)
האלבום הזה, בהפקתו של דיימון אלברן, נולד בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם ריצ׳רד ראסל, מנהל הלייבל XL. ב־2010 אלברן ניגן קלידים באלבום I'm New Here של גיל סקוט הרון, בהפקתו של ראסל. הם גם שיתפו פעולה בפרויקט בשם DRC Music, שהוקלט בקונגו. בהשפעת האלבום של הרון, אלברן חבר לראסל, ויחד הם הפיקו את אלבום המופת הזה, שהחזיר את בובי וומאק לאולפן אחרי למעלה מעשור, ושימש לו מעין סגירת מעגל עבור הקריירה שלו וחייו. אלברן היה זה שהחזיר אותו לאולפן כבר ב־2010 כדי להתארח ב־״Stylo״ של Gorillaz. הוא העריץ את וומאק, שנחשב אז כ־Has-Been, ואמר שמבחינתו הוא בליגה של קרטיס מייפלד ומרווין גיי.
בעידוד של אלברן, וומאק כתב, לראשונה מאז 1994, שירים חדשים. אלברן וראסל הפיקו, ניגנו וחיברו אותו ללנה דל ריי, פטומטה דיארה, וגם גיל סקוט הרון, שהתארח בקטע אחד. החיבור בין האר־אנ־בי של וומאק להפקה החדשנית של אלברן־ראסל, ששילבה היפ הופ, מוזיקה אפריקאית, אלקטרוניקה ונו־סול, הפכו את The Bravest Man In The Universe לפנינה חד פעמית.
ב־2014, שנתיים אחרי האלבום הזה, בובי וומאק הלך לעולמו.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
