חלומות שמתחילים בקטן, מאיש אחד לבד באולפן, יכולים להתגשם בענק על במות גדולות בכל העולם. רק תשאלו את Subterranean Masquerade – מה שהתחיל בסוף שנות ה־90 כפרוייקט אולפן אישי שלו, אליו אסף כשרונות מסגנונות ומקומות רבים ושונים, הפך בשנים האחרונות לאחת מלהקות המטאל הישראליות הכי מצליחות בעולם, כזו שעושה עלינו רושם טוב שם בחוץ. הם מופיעים בפסטיבלים לצד הלהקות הכי גדולות בתחומם (Therion, Harakiri for the Sky, Orphaned Land) וידועים כמי שמספקים לקהל הבינלאומי והמקומי מופע משלהב במיוחד.
האלבום החדש שלהם, Mountain Fever, יצא במאי האחרון דרך חברת התקליטים האמריקנית Sensory Records, שחתומה גם על אלבומים של להקות כמו Haken, Riverside וגם Diablo Swing Orchestra. האלבום משלב מטאל מתקדם, חכם ועשיר עם צלילים אוריינטליים, כלים מרחבי תבל ואפילו תפילות מוכרות, והתוצאה המרשימה עומדת בקו אחד עם הפקות המטאל הכי איכותיות בז'אנר היום.
הלהקה חוגגת את צאת האלבום הערב (1.7) במופע השקה במועדון הגגרין תל אביב. בין ההכנות הרבות הצלחנו לתפוס אותם להשמיע לכם כמה מהשירים החדשים שלהם, לצד כמה מהבחירות המוזיקליות המעניינות של חברי הלהקה, בסט אקלקטי ועוצמתי שלהם בתוכנית "הקצה שלי":
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז ביקשנו מהעורכים האורחים של השבוע לספר לנו על עצמם מהצד השני של המשוואה, כמאזינים, ולהכיר עוד מהמוזיקה שהשפיעה על ועיצבה את השירים והסאונד המיוחדים שלהם.
התגלית המוזיקלית הכי טרייה אצלכם?
שי: "Frost*, להקת רוק מתקדם בריטית שאמנם לא מחדשת הרבה, אבל עושה סינרגיה מעולה של השפעות פרוג־קלאסי, ניאו־פרוג ופופ־פרוג מהשנים האחרונות, עם סאונד מהוקצע ומודרני, הפקה מוקפדת והמון הוקים".
וידי: "לפני שבוע גילו באוזניי את Clipping. השמיעו לי את 'Say the Name', אני בשלב הזה של להרים את הלסת מהרצפה אחרי כל רצועה שלהם. אני ממש אוהב את איך שהם בונים שיר".
מוזיקה שאהבתם בעבר וחזרתם לשמוע בתקופה האחרונה?
וידי: "בגלל המון ישיבה בבית וחזרה לצפייה בסרטים אהובים חזרתי גם לאלבום The Director's Cut של Fantomas, בעיניי אחד האלבומים החשובים ביותר של מייק פאטון. זה האלבום שהכניס אותי אליו ביחד עם קליפורניה של מיסטר באנגל. לבדוק דחוף מי שלא מכיר".
שי: "פיש, הזמר הסקוטי המזדקן שבשנות ה־80 הקליט עם Marillion (נכון שאני קלישאת פרוג?) ארבעה אלבומים נהדרים ויצא לאחר מכן לקריירת סולו. בשנה שעברה הוא הוציא אלבום חדש שלא ממש תפס אותי, אבל זרק אותי חזרה לאלבום משנת 1997 שהוקלט עם סטיבן ווילסון, כשהוא עוד היה גיטריסט ומפיק יחסית אלמוני, בשם Sunsets on Empire. השיר הראשון באלבום התחיל להתנגן לי בראש בלי הפסקה, וחזרתי אל האלבום למשך כמה שבועות".
מתי בפעם האחרונה התרגשתם משיר ששמעתם ברדיו?
וידי: "לפני שבוע שמעתי כשיצאנו מחזרה גרסת כיסוי אקוסטית ל־'Kayleigh' של מריליון, אין לי מושג מי שר אותה. אני לא משתמש בשאזם וכאלה, אולי הגיע הזמן שאתחיל".
שי: "האמת שבשנים האחרונות אני בקושי שומע רדיו, אבל יש לי סיפור מעולה: לפני די הרבה שנים הייתי בדרכי הביתה מחזרה עם הלהקה, ולא התחשק לי לשמוע אף אלבום אז הפעלתי רדיו. בדיוק התחיל שיר שנשמע מגניב, עם גרוב קלאווינט משגע, תפקיד האמונד מגניב ובכלל שיר פגז. השיר לא נגמר כשהגעתי הביתה, אז דוממתי את המנוע וחיכיתי באוטו שיסתיים כדי שהשדר יאמר מי האמן (זה היה בעידן לפני שזאם), אבל השיר נמשך ונמשך ולא נגמר, עברו 10 דקות, 15, וכלום. ואז, אחרי 16 דקות ו־18 שניות, השיר נגמר, והבא התחיל, ללא שם לשיר או האמן. הוצאתי את הטלפון מהכיס והקלדתי את מה שהבנתי ממילות השיר, אבל לא הצלחתי למצוא את שם האמן, כל מה שעלה לי הן תוצאות ארכיון של מילות שיר שנקרא 'Again', השעה היתה 2 בלילה ואני מחפש ומחפש ולא מוצא את שם האמן. ואז נפל לי האסימון – ללהקה קוראים Archive. זה עדיין השיר האהוב עלי של הלהקה הזו, שלא הכרתי לפני כן, אבל השפיעה עלי מאוד בשנים לאחר מכן".
מה האלבום האחרון שהפתיע אתכם?
שי: "Light Sleeper של רונה קינן. אחרי שנים שעשתה מוזיקה בעברית, רונה חוזרת לאנגלית באלבום רוקנרולי, אלקטרוני, מחוספס, שלא מנסה להתחבב, והיא מביאה פה משהו שלא ציפיתי לו, אחרי שפחות התחברתי לחומרים שלה בעברית מאז לנשום בספירה לאחור. זה רק הולם שהוא מסתיים בגרסה האנגלית (המקורית) לשיר 'מבול' תחת השם 'Earthquake', אבל בעיבוד חדש שהולם את התיבול המסוים של האלבום הזה".
וידי: "לאחרונה גיליתי את שיתוף הפעולה של Daniel Kahn & Psoy Korolenko, אלבום בשם The Fourth Unternational, פולק־פאנק באנגלית ויידיש, פוליטי, הומוריסטי ומלא שורשים. הפקה פשוטה ששמה דגש על המילים, ממליץ בחום".
הסוד המוזיקלי האישי שלכם?
וידי: "'Un amico', שיר מסרט איטלקי בשם Revolver שטרנטינו השתמש בגרסא אינסטרומנטלית שלו ב'ממזרים חסרי כבוד' בסצינת המוות של שושנה דרייפוס. אם יש משהו אחד שאניו מוריקונה ידע לעשות זה לכתוב מלודיות מנצחות. השיר הוא בצרפתית ואין השראה גדולה ממנו".
שי: "אגנס אובל, זמרת ויוצרת דנית שפועלת מברלין. אין לה הרבה קהל בישראל (שאני יודע עליו), וחבל, כי היה ממש נחמד לראות אותה בהופעה פה. היא התחילה כ'בחורה עם פסנתר' עם קול נוגה והפקה מלאכית ואוורירית, ואז בשנת 2016 הוציאה אלבום מושלם בשם Citizen of Glass שמבוסס על צ׳לו, כינור, כלי הקשה, פסנתר וכלי מקלדת איזוטריים. והמון ריוורב. אובל הפיקה, הקליטה, מיקססה וארזה את כל הסיפור, שנשמע ומרגיש כמו שום דבר שאי פעם שמעתי לפני כן".
את מי הכי הייתם רוצים לראות בהופעה?
וידי: "חד משמעית סקוט ווקר, בתקופת התרגומים שלו לז'אק ברל. לא היה עוד מפרש טקסטים שכמותו, אני צופה בצילומים שלו ומקנא, מקנא, מקנא בכל מי שזכה לראות אותו אז".
שי: "פרנק זאפה באמצע / סוף שנות ה־70, התקופה הכי פורה שלו, עם גדולי הנגנים שלו: אייק וויליס, ג׳ורג׳ דיוק, ויני קוליוטה, רות׳ אנדרווד… הכרתי את זאפה רק אחרי שהוא מת וזו תמיד הרגישה לי כמו ההחמצה הכי גדולה".
משהו שתרצו להוסיף?
וידי: "מתרגשים להיות ברדיו הקצה!"
שי: "בואו להופעה שלנו בגגרין ב־1.7!".
הערב (חמישי) Subterranean Masquerade ישיקו את אלבומם החדש Mountain Fever במועדון הגגרין תל אביב, במופע מיוחד, מושקע ומשלהב.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
