״על המשמרת מתחיל ברעש וצלצולים ונגמר בספה ומזרונים״
(ברי סחרוף, ראיון ל״וואלה״, 2006)
בחלק הקודם סקרנו את החלק הראשון של על המשמרת, שיתוף הפעולה הרביעי בין פורטיס וסחרוף, והראשון שעליו הם חתומים בהלחם ״פורטיסחרוף״.
אחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה היא עריכת השירים בתוכו. זה לא בדיוק אלבום קונספט, אבל יש זרימה מסוימת והגיון פנימי בתנועה שבה האלבום מתקדם, מהתחלה זועמת לכיוון השיא, ואז הירידה. החשיבה הזאת יכולה להיתפס, בראי התקופה, מיושנת מעט.
ב־2006, דיסקים עדיין היו הפורמט הבולט והנמכר אבל המוניטין של אלבום במובן הקלאסי הלך ודעך בהתאם לירידה הכללית בקרנו של הרוקנ׳רול. פורטיס וסחרוף הלכו עד הסוף עם גישת האולד־סקול והקליטו את האלבום בצורה אנלוגית, ללא מחשבים. מי שעמד מאחורי מלאכת ההקלטה המורכבת היה אורי (מומו) ברק, הטכנאי שהלך איתם מאז ימי מינימל קומפקט והיה אחראי גם לסאונד המזוהה של סיפורים מהקופסא.
הנוכחות המסיבית של גיטרות בצליל של על המשמרת הייתה אולי בדרכה להיעלם, אבל בעולם היא דווקא זכתה לשנים של עדנה. כבר בתחילת העשור נוצר גל חדש ומרענן של הרכבי אינדי, שהגיבו בדרכם להשתלטות של הפופ והאלקטרוניקה על מצעדי הפזמונים. מהסטרוקס, אינטרפול והווייט סטרייפס בניו יורק ועד לפרנץ פרדיננד וארקטיק מנקיז באנגליה, בסביבות 2005 נוצרה תחושה שהגיטרות חזרו לאופנה, והתנועה החדשה קיבלה מעיתונות המוזיקה את הכינוי ״Post Punk Revival״. חלק מאותם הרכבים ציינו כהשראה את מינימל קומפקט, שדחפה את גבולות הפוסט פאנק לכיוונים חדשים, מאלקטרוניקה ועד מוזיקה אתנית.
אמצע אמצע הדרך
כל הטווח הזה נמצא אצל יוצאיה התל אביביים של מינימל, שאולי הגיבו בדרכם לאותה התעוררות מחודשת של רוק. בישראל, בכל אופן, ההשראה שלהם הגיעה ממקורות קצת שונים, אם בכלל. באמצע העשור גל מוזיקת השאנטי, ששטף את הארץ כמה שנים קודם, הגיע לסוג של מיצוי. מוש בן ארי, דין דין אביב ושוטי הנבואה היו עדיין באיזור, אבל בפאזה קצת אחרת. בן ארי הוציא באותה שנה את מסע ומתן, עם קצת פחות ״ג׳ה״ וקצת יותר שירי אמצע הדרך שמתאימים לרדיו. שוטי הנבואה הוציאו את מחפשים את דורות, שהעמיק מעט בנושאי אמונה ורוחניות, וגם בית הבובות, שהצטרפו למסיבה באיחור, הפכו ללהיט בקרב טיילי המזרח הרחוק.
הגל הבולט ביותר במוזיקה הישראלית של 2006 היה של חבורת יוצרים שסיימה ללמוד בבית הספר ״רימון״, והוציאה בזה אחר זה אלבומי בכורה: קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם ואריק ברמן. הצליל שלהם זכה לביקורות מעורבות. רבים ראו אותו כתבניתי או בנאלי. הפקות רוק־פופ עדינות, קליטות ומאוד מוזיקליות, שכבשו את הרדיו (בעיקר את גלגל״צ) וזכו להצלחה ענקית בקרב הקהל.
פלס היתה אולי הבולטת באותו גל, כשלא רק הוציאה בעצמה אלבום אלא גם כתבה למסיקה, חברתה הטובה, כמה להיטי ענק, ותרמה שירים גם לאלבומים של מי שהתפרסמו כיוצאי ״כוכב נולד״: שירי מימון והראל סקעת. החיבור בין חבורת רימון ליוצאי ריאליטי סימן את נקודת האמצע במוזיקה הישראלית של התקופה: צליל מתון מאוד, מלודי, רגוע, לא מתלהם. למרות שתקופת הפיגועים די נרגעה, האפקט שלהם עדיין שלט ברדיו. לכך אפשר לצרף את סדרת הטלוויזיה הכי מצליחה של התקופה, ״השיר שלנו״, ששיקפה את תרבות הריאליטי המוזיקלי והשירים שיצאו ממנה היו מעין תוכן משלים אליהם.
״חבורת רימון״ הייתה אולי העדנה האחרונה של זמרים־יוצרים במוזיקה הישראלית. המודל הזה, שמגיע מעולם הרוק, נחשב במשך שנים רבות לדבר ה״נכון״ או ה״אותנטי״. אחת הדוגמאות לכך הייתה ההצלחה המפתיעה של סינרגיה, להקת רוק עם גישה גראנג׳ית שנראתה קצת כמו התשובה הישראלית ל־Nickleback. המבקרים עיקמו את האף, אבל הרדיו חיבק והקהל רצה עוד.
מהצד השני של הסקאלה, הניסיונות לייצר פופ מקורי שיהיה גם מחובר לעולם היו די בוסריים ולרוב נכשלו. היחידה שאיכשהו הצליחה לעשות את זה היתה רוני דואני (״רוני סופרסטאר״), שאמנם הוציאה שני אלבומים מצליחים מאוד, אבל נעלמה מהשטח ונזכרה כהערת שוליים. עופר מאירי, מפיק ותיק שהיה אחראי עשור קודם לסאונד הייחודי והמצליח מאוד של דוד ד׳אור, עפרה חזה ודנה ברגר, יצר מעין תגובה לפרויקט של עידן רייכל בשם ״מטרופולין״: הפקת פופ טריפית שניסתה להציע מודל חדש במוזיקה המקומית. זה הצליח, אבל לא הותיר חותם משמעותי.
ומה לגבי בני הדור של פורטיסחרוף?
בשנת 2005 משינה הוציאה, לראשונה מזה עשור ושנתיים אחרי האיחוד המצליח, אלבום חדש – רומנטיקה עתידנית. הבעיה העיקרית איתו לא הייתה איכותו המוזיקלית מעוררת המחלוקת, אלא שיתוף הפעולה של הלהקה עם חברת סלקום, דבר שנתפס אז כהתמסחרות נוראה, כמעט בגידה. ״משינה ויתרה על המוזיקה והפכה לעובדת סלקום״, כתב רענן שקד ב״ידיעות אחרונות״. בהופעות, לעומת זאת, משינה המשיכה להיות אחת הלהקות המצליחות בארץ, וביוני 2006 הם זכו לחמם את הופעתו של רוג׳ר ווטרס בישראל.
מי שכן זכה לעדנה ולביקורות מעולות הוא אהוד בנאי. ב־2004 הוא הוציא את ענה לי, שזיכה אותו בפרסים והוביל לסיבוב הופעות מצליח במיוחד ולאלבום הופעה משולש. גם המוזיקה המזרחית, שכבר קיבלה בוסט משמעותי בתחילת העשור, עדיין לא הגיעה לשיא שלה. זה ייקח עוד כמה שנים בודדות, אבל גם זה יקרה. כשהז׳אנרים האלו ישטפו את ישראל, גם קרנו של הזמר ששר את שיריו תלך ותרד. הביקוש להפקות מהוקצעות במודל של הפופ העולמי יגדל, והזמרים שגם כותבים את שיריהם ימצאו את עצמם בנישות חדשות.
מי שעדיין שרו, או דיברו, את שעל ליבם, ועשו את זה בכל הכוח, היו הראפרים. כבר דיברנו כאן על גל ההיפ הופ שנכנס בסערה אל תוך הקלחת של האינתיפאדה. באותן שנים, הדג נחש הוציאו אלבום יותר דאבי וכבד בשם בעזרת הג׳אם, שהוקלט בקליפורניה והצליח קצת פחות מקודמיו. סאבלימינל, לעומת זאת, הוציא אלבום עמוס ושאפתני בשם בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר, שבו הוא שבר מהעיסוק בפוליטיקה לטובת היפ הופ פופי וקליט שמכוון לרחבה.
גם פורטיסחרוף, כנראה, שמו לב לכוח ההולך וגדל של ההיפ הופ. פורטיס כבר התנסה בזה בעבר, אבל בעל המשמרת, לראשונה, הוא ממש משתף פעולה עם ראפר. זה קורה בשיר שפותח את החלק השני של האלבום, ואת הסקירה שלנו של כל השירים.
מעצבי דעת הקהל
מוקי (דני ניב) מפציע בשיר שסוגר את טרילוגיית שירי השנאה למסך הקטן של פורטיס. מה שהתחיל ב״רד מעל מסך הטלוויזיה״ שכולו כעס טהור, דרך ״בחיק המשפחה״ המיואש, נגמר בשיר הזה, שהוא בעיקר עוקצני ונטול רחמים. השלושה יורים בלי הכרה על כל תחלואות הטלוויזיה, שהפכה מסתם בידור להמונים לנזק של ממש לתודעה. מוקי צועק בסוף משפט כל כך בוטה, שרק ראפר יכול להגיד אותו: ״קחו אותי הלאה, הלאה יש לי נפט וגפרורים – אלף סיבות לשרוף את כל המזדיינים״.
ממרחק השנים, אחרי כל שירי החופש והאבהות, קשה לזכור כמה מוקי היה ראפר מעניין ומיוחד. שמע ישראל, אלבום הבכורה שלו, יצא זמן קצר אחרי כנען 2000 של שבק ס׳ והושפע, כמוהו, מדאב ורגאיי, אבל שילב גם גיטרות אקוסטיות והשפעות של רוק ישראלי, מה שעזר לו להצליח ואולי שם קצת בצד את הטקסטים הזועמים והמיואשים שנכתבו על רקע המצב הביטחוני. ״מדברים על שלום״, הלהיט הגדול משם, נתפס כמניפסט שמאלני אבל בעצם היה שיר שלום מעורפל מספיק כדי לחבר את מוקי ללהקות השאנטי.
ב־2005, החיבור הזה העמיק עם השיר ״אלוהים״, שיר על חיפוש רוחני שהתחבר רעיונית לאלבום של שוטי הנבואה, מחפשים את דורות. שנתיים אחר כך מוש בן ארי יארח אותם על הבמה, והם יחברו בין ״אלוהים״ לבין ״Jah is One״ שלו. החיבור בין מוקי לבין סחרוף, אגב, התחיל עוד ב־2003, כשהוציאו יחד קאבר ל״מחכים למשיח״ של שלום חנוך.
אז אפשר לומר שמוקי של אז, שהיה כוכב גדול, תיזז בין כל מיני עולמות מוזיקליים. אבל אולי ״מעצבי דעת הקהל״ קצת החזיר אותו לימים המוקדמים של שבק ס׳, עם השילוב בין ראפ לגיטרות. בהמשך הוא יעמיק את החיבור הזה וישתף פעולה עם Useless ID. הזעם שהוא מוציא ביחד עם פורטיסחרוף לא אופייני אפילו לאלבום עצמו, שהולך על זעם קצת יותר אמנותי ומסוגנן. זה הופך את ״מעצבי דעת הקהל״ לשיר יוצא דופן באלבום, אבל סוג של נקודת שיא בסיפור שלו. מכאן משהו משתנה.
ישעיהו ליבוביץ
הפעם הראשונה, מאז ״Nashkini״, שפורטיסחרוף מוציאים ביחד קטע אינסטרומנטלי. מה שמעניין באמת בקטע הזה, מלבד שמו, היא העובדה שהם הקליטו אותו לגמרי לבדם. כמו ״להתעורר״, אבל בלי נגנים נוספים שמצטרפים. רק שניהם על סינתיסייזרים, גיטרות ומכונות תופים. זה גם מתחבר לאג׳נדה של האלבום, של הקלטה אנלוגית, נטולת מחשבים, וגם לקונספט הכללי.
זה לא ממש קטע מלודי, אלא מעין לופ שרודף אחרי המאזין ומעוטר בריפים קטנים של גיטרה. אפשר להמר שזה התחיל מלופ ועליו השניים אילתרו, לופ שנשמע כמעט דראםנ׳בייס, ומזכיר מאוד את הקטעים האינסטרומנטליים של סחרוף מתוך 11א. ״ישעיהו ליבוביץ״ הוא מעין אנתחתא בתוך על המשמרת. מצהיר בפני המאזינים שעד כה זעמנו, כעסנו, התעצבנו – עכשיו הגיע הזמן להוריד הילוך. וזה בדיוק מה שקורה בשיר הבא.
בסוף של יום
גם לאלבום הזה יש ״ניצוצות״ משלו. בערך. השיר הזה, שסחרוף שר סולו (פורטיס תורם כמה אנחות ברקע), הפך ללהיט הכי גדול מתוך על המשמרת, ורק הלך וגדל מאז האלבום. בספוטיפיי, לדוגמה, יש לו כמעט מיליון וחצי האזנות.
״בסוף של יום״ הוא שיר די שונה מאלה שבאו לפניו באלבום. הוא יותר נינוח, שקט, רומנטי. הלופ האלקטרוני העדין, שמיוצר בצורה אנלוגית לגמרי (ללא מחשב), נותן לשיר תחושה שהגענו לשלב חדש במסע שבו האלבום משייט.
אז על מה השיר הזה בעצם? כבר מיותר לציין אולי אבל כמו כל האלבום, הוא על האינתיפאדה. אבל השיר הזה תופס פריזמה חדשה. הוא מתאר את הבורגנות. את השגרה השוחקת והבלתי נסבלת שבה הישראלים הגיעו הביתה, התיישבו מול הטלוויזיה וראו קטסטרופות בזו אחר זו. הטקסט מצליח להנגיד בצורה מאוד מוחשית בין הסופה שבחוץ לבין השקט שבבית. ממש אפשר לדמיין את הדירה הטרנדית של שנת 2006, עם הספות הרחבות ומסך הטלוויזיה השטוח.
הפתרון של סחרוף הוא באהבה. בפזמון החוזר הוא שר ״כמה שאני אוהב אותך״ ואחר כך מוסיף ״אני כאן להישאר״. האם הכוונה להישארות בבית, בגלל אותה ארץ ששוקעת בחוץ? או אולי הרצון להישאר כאן בארץ ולא לוותר? אולי העזיבה של פורטיס וסחרוף, אי שם לפני 25 שנים, עדיין מהדהדת, והם מתלבטים, במיוחד בתקופות כאלה, אם להשאיר את השולחן את אופציית העליה על מטוס.
ואולי בכלל יש דרך אחרת להסתכל על השיר הזה. אולי זה לא שיר ״סחרופי״ אלא ״פורטיסי״. אולי סחרוף עוטה פה דמות, דמות של ישראלי בורגני שאוהב לשבת ולצקצק מול הטלוויזיה, להעמיד פני מזועזע, אבל בעצם לא מוכן לעשות שום דבר אקטיבי כדי לשנות את מצבו. מהפריזמה הזאת, זה שיר הרבה שנון ומתוחכם, והוא מתחבר ישירות לשיר הבא.
לך לך
השיר הזה הוא התשובה ל״אני כאן להישאר״ מ״בסוף של יום״. אחרי קריאת הקרב ״תתעורר״, פורטיסחרוף חוזרים לדבר בגוף שני. אבל אנחנו כבר בשלב אחר של האלבום, בשלב הפיוס, ההשלמה וההליכה קדימה.
הם מניחים כאן את האמירה החד משמעית: ״לך לך, כי המקום הזה סוגר אותך״. ככה פשוט, בלי ללכת מסביב. המשפט הזה סוגר המון מעגלים. החל מ״אינקובטור״, דרך ״סיפורים מהקופסא״, ״האיש שאין לו שם״, הקאבר ל״כאן״ ועד ״אל נעלמים״ של סחרוף – שירי המסע של הצמד מגיעים לסוג של סיום סימבולי.
השיר משתמש בדימויים שמתחילים ממדורה, ממשיכים במערה ומסתיימים בנשמה. מטאפורות על האש שבחוץ, שמתכנסת אל תוך הבית ונגמרת בנפש. שלושה דימויים שמנחים כמעט כל שיר שפורטיס אי פעם כתב.
מבחינה מוזיקלית, השיר הזה מעט יותר אנרגטי מאלה שנמצאים לפניו ואחריו, אבל יש בו רוח המנונית של שיר סיום. גם המוזיקה סוגרת מעגל. פורטיס וסחרוף כאילו מתנקים מהנדודים, מהמסעות ומהחיפושים ומגיעים לנקודת סיום. ועכשיו לאן?
מועדון החולמים
לקראת סיום האלבום מגיעים שני שירים שקטים ומופנמים, שונים מאוד מכל אלה שקדמו להם. כל אחד מהם יסמן את הדרך הלאה עבור אחד מיוצריו.
השיר הזה הוא קריאת הכיוון של סחרוף, בעיקר במשפט ״עיקר הדיבור הוא הנפש״, שמתבסס על ר׳ נחמן מברסלב. ובאמת, סחרוף ימשיך מכאן והלאה לחפור אל תוך הדת, האמונה והשפה. זה יתבטא בצורה מאוד דומיננטית בשני אלבומיו הבאים – החיבור לצד הרוחני של היהדות, להבדיל מהצד הדתי־אורתודוקסי.
אבל מעבר לשורה הזאת, על מה השיר הזה? על אופטימיות. על ניסיון למצוא משמעות ותקווה בתוך המציאות המתפוררת.
גם השיר הזה מדבר על נסיעה: ״בשורות של ההולכים כעדר הלכתי לאיבוד״, ״למקום של הרואים הלכתי, גיששתי כעיוור״. הרבה דימויים ציוריים עם נגינה עדינה שממחישה את המסר של השיר, שמחפש את הטוב. גם זאת השפעה מסוימת של הברסלבים.
מי שמתופף כאן בעדינות ובמיומנות הוא ז׳אן ז׳אק גולדברג, גדול המתופפים ושותפם הוותיק של פורטיסחרוף, שחזר לארץ מצרפת במיוחד כדי להשתתף בהופעות ובהקלטות. באותה תקופה גולדברג כבר חלה בסרטן. הוא היה בטיפולים אינטנסיביים ובעקבותיהם הוא נעדר מחלק מההקלטות, וניגן רק בשלושה שירים באלבום. למרות זאת, הוא המשיך להופיע עם פורטיסחרוף כמעט עד סוף השנה.
העולם האמיתי
״השיר הזה עוטף את כל מערכת הטקסט בתוך האלבום הזה, ומכניס אותך לחדר המיטות של המקום הזה. זאת המציאות של אנשים שחיים פה. זה איכשהו תמיד נגמר במיטה״. כך אמר פורטיס על ״העולם האמיתי״ בכתבה שנעשתה על האלבום.
הדמות המעניינת שמשתתפת בשיר הזה, בנגינה ובעיבוד, היא שלומי שבן. למעשה, זה שיר שמהדהד את ״מקרה פסנתר״, המופע המשותף של פורטיס ושבן. העיבוד המינורי, שכולל רק פסנתר וגיטרה אקוסטית, נשמע כאילו נלקח ישירות מאותו מופע. אולי בזכותו פורטיס קצת יותר האמין ביכולתו לכתוב שירים כאלה וגם לשיר בצורה עדינה, שברירית, כמעט מלחששת.
״העולם האמיתי״ מרפרר גם לשיר שסגר את סיפורים מהקופסא – ״בין החדרים״. שיר שמדבר על דיכאון קיומי. והנה הגענו לסיומו של אלבום שהדיכאון מרחף מעליו כמו צל מאיים, שמסתכל למציאות בעיניים בלי רחמים, ודווקא בסופו מגיע שיר שמתאר יציאה אל העולם האמיתי. אז מה קרה עד עכשיו? זאת לא המציאות?
הציטוט של פורטיס מסביר את הפלונטר הזה. העולם האמיתי הוא הרומנטיקה. ליתר דיוק, הסקס. הבריחה האולטימטיבית היא אל חדר המיטות. זה המקום שבו נמצאת האמת, כל השאר הוא סוג של אשליה. זה ההיפך הגמור מהפנטזיה של ״חלום כחול״, שם הקשר מתואר כסוג של אוטופיה.
אם השיר הקודם היה נקודת התחלה עבור סחרוף והשנים שיבואו, השיר הזה פותח אופק חדש לכתיבה של פורטיס. הקשר בין אמת לדמיון ובין אשליה למציאות הוא נושא שפורטיס ילך ויעמיק בו בשנים הקרובות. הוא יתחיל לחקור את המודע והתת מודע, הטבעי והעל טבעי, יחפור בהיסטוריה ויעמיק בדמויות שניסו להבין את העולם. זה יגרום לכולם לחשוב, שוב, שהוא קצת השתגע. והוא יענה: ״השיגעון הפך למיינסטרים״.
התעוררנו
על המשמרת יצא ב־9 במרץ 2006 והתקבל בהתלהבות אדירה. אף אחד לא ציפה ששיתוף הפעולה המחודש בין הצמד יהיה עד כדי כך מוצלח. המבקרים ציפו לאלבום קאמבק נחמד, כמה שירים טובים, רוח נוסטלגית. אבל פורטיסחרוף לא ויתרו לעצמם ולקהל, ויצרו אלבום אקטואלי, בועט, חדשני, עם רצף שירים שהוא אולי הטוב ביותר שיצרו ביחד. כך כתב עליו גידי אביבי ב״הארץ״, שלושה ימים מאוחר יותר:
״לא קשה לזהות שתקליט כמו על המשמרת איננו יוצא כאן כל יום או אפילו כל שנה. זה תקליט שמציע קריאה חדשה של ההווה – ומתווה דרכים אפשריות גם לעתיד. בימים שהפופ הישראלי נהנה מדי להופיע בטלוויזיה והרוק הישראלי נהנה לא פחות מהחיים בשוליים, יש משהו מרשים ומעורר הערכה עמוקה בצורך של על המשמרת להחזיר למוזיקה הפופולרית את כבודה האבוד. לא במקרה אחד השירים כאן נקרא "להתעורר". "פורטיסחרוף" מציעים ב"על המשמרת" שירים שיש להם משהו דחוף לומר מתוך אמונה בסיסית שיש להם גם קהל רחב בעל צורך דחוף לשמוע״.
14 שנה אחרי יציאתו כתב עליו דור סער מן בבלוג ״תנין זקן״:
״על המשמרת הוא כנראה האלבום הגדול האחרון ברוק הישראלי… אני חושב על הביטוי המאוס הזה "רוק ישראלי" על כל המשתמע מכך. משמע רוק שכמאמר אריק איינשטיין הוא יושב על הגדר רגל פה רגל שם. הוא תמיד לוקח את האסתטיקות שלו מחו"ל, אבל הוא מנסה לפעול בכאן ובעכשיו הישראליים ונשמע מחובר לחברה הישראלית. ובתוך המקום הזה, לא היה עוד אלבום מאז על המשמרת, שהיה גדול כל כך. גדול במובן שהוא גם זיקק היטב את החברה הישראלית בתוך אסתטיקה של אלבום רוק, גם זכה להצלחה רבה של המבקרים ושל הקהל, וגם לדעתי היווה נקודת מפתח בקריירה של הצמד לאחר מכן, והם לא חזרו לאותה נקודה שבה הם היו לפני כן״.
על המשמרת אכן היה נקודת מפנה לשני יוצריו. אבל יותר מכך, הוא היה הפעם האחרונה שבה הוקלט ההרכב המיתולוגי ההוא: פורטיס, סחרוף, גיל סמטנה, יובל שפריר, ז׳אן ז׳אק גולדברג. ב־28 בדצמבר 2006, חודשיים בלבד אחרי סיום ההופעות, ז׳אן ז׳אק גולדברג הלך לעולמו, בגיל 51.
קשה להפריז בחשיבותו של ז׳אן ז׳אק, מתופף אגדי שניגן בכל צומת חשובה מאז תחילת שנות השמונים: הקליק, ז׳אן קונפליקט, מאמי, הפליטים, להקה מקומית, אור כשדים, טובה גרטנר, סיון שביט, וכמובן פורטיסחרוף. סגנון הנגינה שלו השפיע על עשרות, אם לא מאות, מתופפים ישראלים. אל תוך המסורת של מתופפי רוק וירטואוזיים כמו מאיר ישראל ואלון הלל, ז׳אן ז׳אק הגיע כמו מכוכב אחר, עם סטייל שונה לגמרי. פאנקיסט מצד אחד, גרוביסט מצד שני. היתה לו מכאניות מדויקת כמו מטרונום, שילוב בין אנרגיה לרגישות, תפקידים שיודעים להתבלט בלי להשתלט, וכמובן המראה המגודל, שהפך אותו לאייקון.
ז׳אן ז׳אק אמנם לא היה פעיל כמתופף מאז אמצע שנות התשעים, אבל דווקא בשנתיים האחרונות לחייו הוא הספיק לחזור ולהתאחד עם שתי התחנות המשמעותיות בקריירה שלו – הקליק ופורטיסחרוף. ב־2005 הקליק הוקלטו, בפעם האחרונה, בהרכב המקורי. ב־2006 הוא חזר לאקורד סיום בעל המשמרת ואז טס בחזרה לצרפת, ושם הלך לעולמו.
כמה וכמה שירים נכתבו עליו, ליין התופים שלו ליווה שני שירים באלבום הבא של פורטיס, על שמו הוקמו חדר חזרות ועמותה (שבין מקימיה היה פורטיס) לתמיכה בתרבות. המוות של ז׳אן ז׳אק היה גם סמלי. על המשמרת, האלבום האחרון שבו הוא ניגן בימי חייו, הוא סוף תקופה וגם תחילת תקופה. מכאן והלאה, הקריירות של סחרוף ופורטיס לא ייראו אותו דבר.
בתחילת 2007 פורטיס, כהרגלו, התלבט מה הלאה והתחיל לאגור שירים, ועוד שירים, ועוד שירים, עד שהוציא, בבת אחת, שלושה אלבומים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
