הסיפור של פורטיס – פרק 18: באנו ת׳חושך לגרש
עטיפת ״על המשמרת״ של פורטיסחרוף

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 18: באנו ת׳חושך לגרש

פורטיסחרוף חוזרים עם "על המשמרת", ותומר קריב בחלק ראשון של סיקור וניתוח האלבום של הצמד

תומר קריב 16.06.2021

״זה היה בבית ליסין, הייתה לי להקה בשם חלום קוסמי, נטי ויסמן הגיע ואמר ׳זה חבר שלי פורטיס והוא משוגע׳, ופורטיס אמר ׳אני לא משוגע, אני רק מחפש את הטרקטורים המעופפים׳״
(ברי סחרוף, מתוך ״האלבומים״, 2012)

1975. ברי סחרוף הוא ילד בן פחות מ־18, רמי פורטיס בן פחות מ־21. לשאלה מי היה זה שהפגיש ביניהם יש כל מיני תשובות וגרסאות שהשתנו לאורך השנים. אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שהקליק שנוצר אז חיבר ביניהם, כנראה, לנצח.

הרבה נכתב ונאמר על השותפות יוצאת הדופן של פורטיס וסחרוף. רבים השוו אותה לשותפות של אריק איינשטיין ושלום חנוך: הזמר הכריזמטי והגיטריסט השקט והביישן שצמח ועלה על מורו. אבל זאת השוואה מעט שטחית. איינשטיין עצמו עבד עם שורה ארוכה של מוזיקאים בדינמיקה די דומה. למעשה, השותפות היצירתית המשמעותית בינו לבין חנוך הייתה די קצרה, שנתיים בלבד.

מה שיש בין פורטיס וסחרוף הוא אחר, מעין חיבור קוסמי שאי אפשר לנתק. גם כשהם עובדים בנפרד, הם עדיין ביחד. גם כשהם יוצרים ללא קשר זה לזה, המוזיקה שלהם משלימה זו את זו. אפשר לראות את זה כמעט בכל אלבום סולו של כל אחד מהם – שיוצאים, כמעט תמיד, במקביל.

למרות הספקולציות הרכילותיות, הקשר ביניהם תמיד היה מפרגן ויציב בצורה לא אופיינית לעולם התרבות. אין ביניהם שום תחרותיות, הם יודעים במה כל אחד מצטיין ובמה לא, הם יודעים לשתף פעולה כשצריך ולתפוס מרחק כשצריך, ובעיקר – הם יודעים להוציא אחד מהשני את המיטב.

בדיוק 30 שנה אחרי המפגש הראשוני ההוא בבית ליסין הם נפגשו שוב, הפעם כדי להוציא את האלבום השלם ביותר שלהם, היצירה האולטימטיבית של פורטיסחרוף: על המשמרת.

והרי החדשות

את השנתיים שלפני האלבום בילו פורטיס וסחרוף בנפרד. שניהם הופיעו, כרגיל, עם ההרכבים שלהם, כתבו קצת חומר חדש אבל לא גיבשו שום דבר קוהרנטי. 11א, שסחרוף הוציא ביחד עם רע מוכיח, היה ניסוי מעניין שהוליד כמה רגעים נפלאים, אבל גם היום הוא נחשב קצת בן חורג בדיסקוגרפיה שלו. פורטיס הסתפק בסינגל אחד לרדיו, התארח באלבום של קובי רכט ובהופעות של משינה, כתב הרבה למגירה ובעיקר חיפש כיוון.

בשנת 2005 התחילו לצוץ שמועות על עבודה משותפת חדשה של פורטיסחרוף. בשש השנים שחלפו, כמו שסיפרנו, הם הקליטו כמה שירים ביחד עבור אוספורטיס, וגם הוציאו את ״הדלת״. אבל הפעם זה היה שונה: הפעם הם הולכים עד הסוף ומקליטים אלבום משותף.

בחודש מאי 2005 זה קרה – לרדיו יצא סינגל ראשון לקראת האלבום, ״חדשות מהירח״.

ההפתעה הייתה לא רק בחתימה ״פורטיסחרוף״ (הפעם הראשונה שבה הקרדיט הזה מופיע ככה, ללא הפרדה) אלא גם בנגנים – יובל שפריר, גיל סמטנה, ז׳אן ז׳אק גולדברג. השלישייה שליוותה אותם מסיפורים מהקופסא, דרך פוריין אפייר, 1900?, להתראות בחלומותי ועד כשהגיטרה מנסרת את הלילה. החבורה הוותיקה התאחדה שוב, בהרכב מלא.

הוצאת הסינגל לוותה גם בהודעה משמחת במיוחד – לא רק אלבום חדש, אלא גם סיבוב הופעות.

הופעת הבכורה נקבעה ל־29 ביוני 2005, בפסטיבל אורנג׳ בחיפה. הופעת הקאמבק של פורטיסחרוף נקבעה לפסטיבל בחסות חברת סלולר. מה שנשמע בשנות ה־80 כהתמסחרות איומה, כניעה לתאגידים הרשעים, היה באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים מציאות מקובלת למדי. זאת הייתה תקופת הפסטיבלים הגדולים.

אחרי שנתיים של קיפאון בשל המצב הביטחוני, בשנת 2003 הקהל הישראלי התחיל לחזור לבמות הפתוחות. בקיץ אותה שנה נינט טייב עלתה לבמת הגמר של ״כוכב נולד״ ואמרה את המשפט שהפך לסמל: ״ערב טוב ניצנים״! הגמר ההוא נתן את האות לפסטיבלים מסוג חדש. הרחק מימי פסטיבל ערד, רחוק מתקופת ״ליל אהבה בצמח״, בתקופה של משבר כלכלי קשה, עם דרישות אבטחה מחמירות ביותר של המשטרה, המפיקים מצאו נחמה בתאגידי הענק: קוקה קולה, סלקום, אורנג׳ – מי שבא, בא. העיקר שתהיה במה, שיהיו אמנים ושיגיע קהל.

ערוץ 24, בתצורתו הראשונית, שידר חלק ניכר מההופעות האלו ונתן גם למי שלא הגיע פיזית להופעה את התחושה שהתרבות חזרה למסלול. וכך, באותו חודש יוני, ערוץ 24 העביר בשידור חי את פתיחת מופע הבכורה של פורטיסחרוף. המופע נפתח כשסחרוף מנגן בסינתי, פורטיס על סמפלר, ולצידם גיל סמטנה עם צ׳לו. הם שרו את ״אגם ענקית״. ואז פורטיס הכניס, לאט לאט, את קריאת המואזין של ״הנה בא השקט״. ז׳אן ז׳אק גולדברג הכה, והם הרימו את הגיטרות. ככה, עם שני שירים יחסית נישתיים, נפתח מופע האיחוד.

את החודשים הבאים פורטיסחרוף העבירו בהופעות ברחבי הארץ, בחלקן הם התחילו לבדוק את השירים החדשים שלהם. לא ברור בדיוק מתי הם נכתבו, אבל נראה שהעבודה המשותפת הייתה מהירה במיוחד. על כל השירים הם חתומים ביחד, בקרדיט משותף, כך שקשה לדעת מי כתב מה. בראיון שנעשה איתם לקראת יציאת האלבום סחרוף תיאר את הכתיבה כסדרת סשנים זוגיים, כאשר פורטיס כותב את המילים והוא תומך מהצד, וכך הפוך עם המוזיקה. זאת הייתה, פחות או יותר, הדינמיקה ביניהם מאז ומתמיד.

בסוף 2005 השניים נדדו בין אולפני ״DB״, ״קיצ׳ה״ ו״העוגן״, והקליטו 11 קטעים חדשים. חוץ מחבורת שפריר-סמטנה-ז׳אק, מוזיקאים נוספים כמו מוקי, שלומי שבן, אבי ליבוביץ׳ ואייל תלמודי הצטרפו לעבודה. אולי זאת הייתה אחת הדרכים של פורטיסחרוף להתחבר לכאן ועכשיו.

אבל האמת היא שכל האלבום הזה נטוע בכאן והעכשיו של 2005-6. על המשמרת הוא לא אלבום נוסטלגי של שני חברים ותיקים שנפגשים כדי להחיות מחדש את העבר, להיפך. פורטיסחרוף הגיעו לעבודה הזאת טעונים באופן מיוחד. למה? לא קשה לנחש. כן, גם ב־2005, כשיש פסטיבלים גדולים ומצב בטחוני יחסית רגוע, כשהממשלה החליטה להתנתק מרצועת עזה והדברים נראים יחסית בסדר, האימה עדיין מרחפת מעל לראש.

אצל פורטיס זה לא מפתיע במיוחד. המלחמה אצלו היא לא איום, היא מצב נתון. מהיום הראשון שבו הוא אחז בגיטרה הוא כותב עליה, כל הזמן. הוא לא נותן לשגרה לסחוף אותו לדמיונות. הוא יודע מה מחכה בסוף והוא לא נותן לעצמו לשכוח את זה. שנות האינתיפדה הפכו גם את סחרוף – המאהב, החולם, נעים המזג – לאיש אחר. ה־אחר.

אחרי אלבומו הקודר והדיסטופי משנת 2001 הוא המשיך בעסקים כרגיל. הופעות מצליחות, שיתופי פעולה ושלל מעלליו שעליהם כבר סיפרנו. הוא חווה פריחה יצירתית חסרת תקדים בין 2002 ל־2005. כל מה שנגע בו, כמאמר הקלישאה, הפך לזהב. אבל כשהוא פנה לעשייה עצמאית, התסכול והחרדה יצאו החוצה:

״זה לא מקסם שווא, זו לא שמועה / העיר הזאת, היא לא שבויה בחלומה״, ״לוקח את מקל הנדודים, שוכח את כל מה שמוכר״, ״והימים לא עוצרים / נע בין תפנוקים לייסורים״, ״קצב ועצב מול כל הדמעות / קצב ועצב הלב בדפיקות״.

הטקסטים שהוא כתב באלבום 11א, שיצא ממש לפני שחזר ליצור עם פורטיס, נראים כמו ההקדמה לצד שסחרוף יביא לעל המשמרת. מול פורטיס, שזורק הכל בפנים, המבט של סחרוף קצת יותר מרוכך, פונה לאהבה כגלגל ההצלה מהשגרה.

אז הגיע הזמן לחזור ל־9 במרץ 2006. היום שבו יצא לחנויות האלבום הראשון (והיחיד) שנשא את הכותרת ״פורטיסחרוף״: על המשמרת.

למרות שהוא יצא כבר אחרי ימי תקליטי הויניל, זה אלבום שנחלק לצד א׳ וצד ב׳. החלק הראשון מדבר על הכלל, על המצב ועל המקום של היוצרים בתוכו. החלק השני מוריד הילוך ומתכנס מהכלל אל הפרט. היום נתמקד בחלק הראשון – מהחדשות ועד הקריאה להתעוררות.

חדשות מהירח

על המשמרת מדבר כל הזמן, באופן חצי מודע, עם סיפורים מהקופסא. הפתיחה שלו היא הקונטרה למכונית העוצרת בפתיחת האלבום ההוא. הוא גם קצת ממשיך מהנקודה שבה פורטיסחרוף עצרו. ההקלטה המשותפת האחרונה שלהם לפני הפרידה הרשמית, ב־1992, הייתה קאבר חצי מאולתר ל״כאן״ של אורנה ומשה דץ. בתוך הביצוע המשעשע ההוא התחבא משהו אמיתי: ״ואחרי שנים אלפיים – סוף לנדודיי״. אז המסע שהתחיל בחריקת מכונית והמשיך בהצהרה על השתקעות הגיע, 13 שנה אחר כך, לנקודת שבר.

״חדשות מהירח״ נפתח עם גיטרה מנסרת וכל כך סחרופית. אליה מצטרפים התופים האנרגטיים של ז׳אן ז׳אק, ולמרות שיש ברקע גם בס וקלידים, הם נטמעים ביניהם ולא מאוד נשמעים, מה שיוצר ליווי שנשמע מאוד מינימליסטי. המינימליזם הזה לא חדש. למעשה, הוא זה שהגדיר את הסאונד של פורטיסחרוף. אבל אנחנו כבר לא בשנות השמונים, והצליל האלקטרוני הרזה של סיפורים מפנה את מקומו לגיטרות. הרבה גיטרות. ומהסוג הזועם.

הטקסט נוטע אותנו במקום המדויק שבו מתחיל המסע של האלבום הזה:

״השמש נעלמה מאחורי הדלת / שומע מסורים ישר לתוך האוזן / חוסר ודאות זה בשבילי זה עוגן / הריק בעולמי מלא מלא בתוכן״. ובפזמון – ״זורק את המפתח, נשאר אבל בורח, לעצמי אני שולח – חדשות מהירח״, כשבין המשפטים פורטיס קורא ״קוקו! קוקו!״. האם זה סתם רפליקה פורטיסית משעשעת, או אולי קריאת השכמה?

״חדשות מהירח״ מתווה את הדרך לאלבום, אלבום שהוא קריאת השכמה. כזה שמגיע מתוך אותו ריק שמתואר בשיר הזה ומנסה לתת קול לתקופה המבלבלת הזאת.

המילים של השיר מתארות עולם שיצא מדעתו, לא דבר חדש ביקום הפורטיסחרופי. אבל הפעם, העולם האמיתי מתדפק על הדלת. זו כבר לא תגובה לצפיה בטלוויזיה הבלגית, אלו החיים. וזה לא נראה טוב. בסיום השיר, הלהקה יוצאת לדקה של נגינה קצבית וכמעט טראנסית. כלי ההקשה חוזרים על עצמם שוב ושוב בזמן שפורטיס זועק ״הלו הלו הלו הלו״, כאילו מתחנן שמישהו ישמע אותו בזמן שהוא הולך ומאבד את עצמו.

אבל מה זה בכלל ״חדשות מהירח״? זה האסקפיזם. ״לעצמי אני שולח חדשות מהירח״ – כדי לצאת מהמצב הזה. כבר לא מספיק מקרר שיקרר לי את המוח.

ל״חדשות מהירח״ נוצר גם קליפ בלתי נשכח בבימויו של אדם סנדרסון, שבו פורטיס וסחרוף מגלמים חקלאים שמגדלים גיטרות. למרות הרוח המשעשעת שלו, גם הקליפ מתחבר לתמה המרכזית: צמד חקלאים (סמל לעולם הישן) שמגדל גיטרות (שנתפסו בזמן האלבום כבר מחוץ לאופנה), מנסה לשרוד את היומיום (למכור עציצי גיטרות לצעירים מפונקים, עסקאות על סחורה מפוקפקת). ואז, כשהם ישנים, הגיטרות יוצאות משליטה והורסות להם את החממה.

על המשמרת

השם ״על המשמרת״ הוא שם כבד. יש בו שלל משמעויות נסתרות. קודם כל, מי הוא זה שעומד על המשמרת? האם אלו פורטיסחרוף בעצמם, ועל מה הם שומרים? על עצמם בגיל המתקדם ובמעמד של כוכבי רוק מתבגרים? על הגיטרות והרוקנ׳רול בתקופה שבה הוא כבר הפך פחות קול? על המדינה?

ואולי על המשמרת הוא על המציאות הישראלית. על העובדה שאסור לאזרחים פה לטעות אפילו לרגע שהם חיים במדינה נורמלית. כי כמו שפורטיס אמר בראיון, ״פה ילדים משתתפים במשחקי מלחמה, שעה שאנשים אחרים בעולם חיים את החיים הנורמטיביים״. כל בית בשיר מתאר מישהו אחר שנמצא ״על המשמרת״:

הבית הראשון מספר על אמא וילד שעומדים במרפסת. לא ברור מה הם רואים, אבל האמא צועקת על הילד שלא יבכה – ״אין לחם אז נאכל פצצות״ – רמז למשבר הכלכלי הקשה שפקד את הארץ בשל האינתיפדה והלחימה בשטחים.

בבית השני יש רמז לסיבה שזה קורה – ״החומר הוא נפץ נתקע בשופרות״. יש פה רמז למתנחלים מעבר לקו הירוק, לשופר עם חומר הנפץ ולריקודים השמחים מסביב למזבח.

בבית השלישי הייאוש כבר משתלט. האמא מנסה לשמור על הבן, החיילים מנסים לשמור על המתנחלים, ועכשיו כולם כבר ״על המשמרת מתחת לשמיכות״ – אין מי שישמור.

בפזמון, ברי שואל: ״מי פה הלוקח ומי המקבל?״ ומקנח בשאלה שחוזרת בסוף השיר שוב ושוב ״את מי את אוהבת?״. בקול שלו זה נשמע כמו הצהרת אהבה או יחסים, אבל בעצם יש פה משהו עמוק יותר – לאן כל זה הולך? ״אם כבר הגעתי אז את מי אני שואל?״

הגוון המיוחד בעיבוד של השיר הזה מגיע מהקלידים של יובל שפריר, ובעיקר מהטרומבון של אבי ליבוביץ׳, מוזיקאי ג׳ז מהמצליחים שיצאו מישראל. הנגינה שלו נותנת לכל השיר מטען דרמטי, ובסופו הופכת אותו לחגיגה דיסקואית אפלה.

תחת אש

השיר הזה הפך ללהיט עוד לפני יציאת האלבום, כשהופיע כשיר הנושא של הסדרה ״פרשת השבוע״ שעלתה בינואר 2006. ״פרשת השבוע״ נוצרה על ידי רני בלייר, חבר ותיק של סחרוף שהשתמש ב״ככה זה״ כפתיח לסדרה הקודמת והמצליחה שלו, ״שבתות וחגים״. ההבדל בין הסדרות האלה מראה משהו על השינוי שעבר גם בתרבות הישראלית וגם אצל סחרוף עצמו.

״שבתות וחגים״, כמו השיר שנכתב עבורה, עסקה בדברים הקטנים של החיים. אהבות, בגידות, אכזבות, משפחה, קריירה וכל מה שקשור. היא אמנם שודרה בין 2000 ל־2003 אבל נוצרה קצת קודם, בסוף שנות ה־90. המוטו שלה היה בעצם משפט הפתיחה של ״ככה זה״: ״אל תחפש רחוק, תישאר קרוב״.

המוטו של ״פרשת השבוע״ התאים גם הוא לשיר הפתיחה שלה: ״באנו ת׳חושך לגרש, לשטוף את האבק מעל פנייך״. הסדרה עסקה בסיפורן של ארבע משפחות ישראליות שמתמודדות עם המציאות הישראלית המורכבת, כשכל פרק מתחבר לפרשה מהתנ״ך. החיבור בין האישי, החברתי, הביטחוני והאמוני התאים מאוד לתקופה, והתאים מאוד לפורטיס ובעיקר לסחרוף.

״תחת אש״ הוא מרכז הכובד באלבום. אחרי ״חדשות מהירח״, שמתאר את המצב האישי, ו״על המשמרת״, שמתאר את המצב הכללי – מגיעה תכנית העבודה: ״באנו ת'חושך לגרש, למחוק את הכאב לבינתיים״. פורטיס, בבתים, מתאר מה הם עושים. הם לא מתעלמים מהמצב (״לא, לא למדנו לשקר, אנחנו רק עוצמים את העיניים״), אבל הם עושים על זה מוזיקה. הם כותבים שירים ומנגנים אותם, לא כדי להקשות עלינו, המאזינים, אלא כדי לתת לנו הרגשה שאנחנו לא לבד.

בפזמון, סחרוף מסביר למה הם עושים את זה: ״אני צומח תחת אש״ – מתוך הזוועה מגיעה היצירתיות. ובסוף הוא ״כורע ברך, מבקש, שיירד כבר גשם״. על קולות הרקע שזועקים ״גשם, גשם, גשם״ אחראים מקהלת גבעול. זה היה פרויקט של מיכל אופנהיים ומאיה דוניץ שכלל קבוצה גדולה של מוזיקאים, ביניהם נועם ענבר, רביד כחלני, אדם שפלן ואייל תלמודי. הם התעסקו בעיקר בעולם הפרינג׳ ומדי פעם ביצעו גיחות לזרם המרכזי. סחרוף כנראה הכיר אותם דרך הבילויים, שאת האלבום הראשון שלהם הוא הפיק – מאיה דוניץ ניגנה באלבום הראשון שלהם ובהמשך גם הפכה חלק מההרכב. יש משהו מעניין בהשתלבות של אקט כל כך נישתי אל תוך אלבום שבסך הכל נוצר על ידי שניים מאמני הרוק האהובים והמצליחים בישראל.

הדבר הבולט ביותר ב״תחת אש״ הוא הריף האתני של סחרוף. אותו סאונד גיטרה שהתחיל להתפתח בימי ״Babylonian Tower״ ואחר כך ב״פוריין אפייר״ ובקטעים כמו ״אוחתכ בייבי״ ו״עיר של קיץ״, שנשמע כמו הקטע התאום של ״תחת אש״.

החיבור למוזיקה מזרחית, מבחינה הצהרתית, פחות מסעיר בשנת 2006 מאשר בשנת 1989. באותה תקופה, הפופ הים תיכוני, שהתחיל להמריא עשור קודם, עדיין לא הגיע לשיא שלו. זה יקרה בערך שנתיים אחר כך. אבל כבר אז התחילו לצוץ כוחות חדשים וצעירים, שנישאו על גבי ההצלחה של אייל גולן ושרית חדד והפכו לכוכבים גדולים עם להיטי ענק, ביניהם ליאור נרקיס, עידן יניב, מושיק עפיה, משה פרץ, סגיב כהן, רגב הוד ואחרים.

המשותף לרובם הייתה הבחירה בקו פחות ״מזרחי״ ויותר מה שנחשב אז תקשורתי: שירי אהבה ענוגים, מקצבים לטיניים, גיטרות אקוסטיות וקצת סינתים. הפקות רזות שהתאימו לרדיו ואכן הושמעו בגלגל״צ, וקליפים דלי תקציב אך אפקטיביים ששודרו בערוץ המוזיקה. הפיצוץ הים תיכוני הגדול יקרה רק כמה שנים אחר כך.

דווקא שתי אמניות בסדר הגודל של פורטיסחרוף (וכנראה יותר) הביאו באותה תקופה בשורה מוזיקלית מפתיעה: יהודית רביץ ואהובה עוזרי חברו במסגרת תכנית הטלוויזיה ״מפגשיר״ ליצירת ״האיש ההוא״, שהפך ללהיט ענק והעלה שוב את עוזרי לתודעה, במקביל להתמודדות שלה עם סרטן במיתרי הקול שמנע ממנה לשיר. ריף הגיטרה של ״תחת אש״ התחבר ישירות למקצב האתני של ״האיש ההוא״.

פנתר שחור

האם יש משהו שנשמע טבעי יותר לאוזן מאשר פורטיס מסנן ״שו איסמכ?!״

״פנתר שחור״ הוא הקטע היחיד באלבום שפורטיס או סחרוף לא כתבו את מילותיו. מיכה שטרית תרם להם את אחד הטקסטים החריפים והמדויקים באלבום.

השיר הזה קצת בנוי על הבסיס של ״חד גדיא״ – הנמר שטורף את החתול. הם כמובן לא הראשונים שעשו את זה. עוד ב־1989 חוה אלברשטיין עוררה זעם עם הגרסה שלה ל״חד גדיא״, שבה היא שאלה, על רקע האינתיפאדה הראשונה, ״עד מתי יימשך מעגל האימה?״ (שאלה שגם נשאלת בשיר ״על המשמרת״).

אין ספק ששטרית ראה את השיר ההוא לנגד עיניו כשכתב את הטקסט הזה. הוא מתאר פנתר שטורף את החתול. למה הוא טורף אותו? אולי כי החתול ״אכל כמו חזיר״. האם יש פה ביקורת על האדישות הישראלית? ייתכן ששטרית מדמה את הישראלים לחתולים חזיריים, עסוקים בעצמם, בתרבות הצריכה, באסקפיזם, עד שטורפים אותם.

אבל הפנתר הוא גם שחור. לביטוי ״פנתר שחור״ יש משמעות טעונה הרבה יותר בפוליטיקה המקומית. מצד שני, זה שיר עם מעט מילים, כך שקשה להוציא ממנו הצהרה משמעותית על מצבם של עדות המזרח (שאליהם השתייכו, כזכור, גם שטרית וגם פורטיסחרוף, למרות השיוך האוטומטי שלהם לישראל הראשונה).

החלק המעניין יותר הוא השני: ״שו איסמק, יא בן בלי בית / מי עקר את עץ הזית / ומאז אין שלום, בליבך אין שלום / אין ששון ושמחה בליבך, בליבך״. אם נתאמץ לחפש משמעות, ייתכן ששטרית מזהה שהמאבק המזרחי העתיק הפך להיות מזוהה עם אלה שעוקרים את עצי הזית מעבר לקו הירוק. אבל הפואנטה של השיר היא במשפט ״בליבך אין שלום״. כלומר, כל הכאוס הזה הורס את השלום הפנימי, לא את ההסכמים הרשמיים.

העיבוד של השיר הזה דרמטי. שלומי שבן מצטרף בנגינת פסנתר קברטית ותמיר ברזילאי ממלא את מקומו של ז׳אן ז׳אק על התופים, בנגינה גרובית במיוחד. למרות העיבוד הסוחף, השיר הזה לא כל כך נשאר בזיכרון. יש בו משהו קצת יותר קשה, בעיקר במילים, ובחזרתיות על הטקסט: ״אין שלום בליבך, אין ששון ושמחה״.

להתעורר

השיר שמופיע באמצע האלבום הוא גם השיר החשוב ביותר בו. הוא מסיים את החלק הראשון שלו, רצף שירים חזק במיוחד, אולי החזק ביותר של פורטיסחרוף אי פעם, שכולם מנווטים את הקשב של המאזין בצורה מופתית. אלו לא שירים שמספרים על חוויות או על אהבה, אלו הצהרות ישירות מהאמנים למאזין. הם מדברים אל מי ששומע, כמעט מתחננים שיקשיב.

השיר הזה נפתח בצורה דרמטית. פורטיסחרוף אומרים לנו שיש כאן משהו חשוב. זה מתחיל עם הטרומבון של אבי ליבוביץ, כמו פרש מימי הביניים שעוצר ותוקע בחצוצרה כדי שכולם יעצרו ויקשיבו. לטרומבון מצטרף לופ עדין, ואז פורטיס מתחיל:

״החרב מתהפכת אותות וסימנים / חרון, עברה וזעם מקיש על הפתחים״

התחלה קודרת. הוא שר על שנים עשר השבטים, על חיות רעות, ומסיים ברצון, או בתשוקה, ללחוץ על הכפתור ״ואז אולי נפקח את העיניים״. ואז, בהתאמה מושלמת למילים, הכל עוצר ומתחיל הלופ של הפזמון, לופ שמנוגן על ידי פורטיס וסחרוף בלבד: פורטיס על סינתיסייזר, סחרוף על מכונת תופים. בשלב הזה הם חוזרים לפורמט המשותף הראשוני שלהם, אי שם לפני 20 שנה, ב־1985, בדירה מתפוררת בתל אביב, כשמינימל קומפקט מחכה להם בבריסל.

יש משהו יפה, ואפילו קצת מרגש, בצורה שבה שניהם חוזרים בקטע הזה (ובקטע נוסף באלבום) לסוג הספציפי הזה של העבודה, טרום סיפורים מהקופסא. הלופ ששניהם מייצרים פה נשמע כמעט כמו מארש. דרמטי, קצבי ומונוטוני. בפזמון הם אומרים ״להתעורר״ בכמה משמעויות שונות. זה גם ציווי – ״תתעורר״, גם תיאור מצב – ״להתעורר עם חיוך גדול על השפתיים״, גם שאיפה לעתיד טוב יותר – ״זה משחרר את הכנפיים״, וגם קריאה לא להתעלם מהמציאות – ״אל תתכסה בעוד חלום, תתעורר״. הקריאה הזאת מקבלת חיזוק בבית השני, עם הדימוי של שלושת הקופים.

אחרי פתיחת האלבום, שמיקמה את המאזינים בנקודת הזמן, במצב הכללי ובמצב האישי, השיר הזה מכוון ישירות למאזינים – תתעוררו, תסתכלו מה קורה פה, תפסיקו להתחבא.

כתבנו כאן, ברפרוף, על המוזיקה הישראלית של ימי האינתיפאדה. באופן כללי, אין המון שירים ואלבומים שנכתבו ישירות על התקופה. היו טיפקס, פוליקר, האחר של סחרוף, לזוז של הדג נחש, וגם האור מציון והאור והצל של סאבלימינל והצל, שהגיעו מהצד הלאומני יותר והתחילו גל קטן יחסית של היפ הופ פוליטי. אבל אלה היו החריגים. רוב התגובות המוזיקליות לאירועים היו בשירי זיכרון ואבל, שנכתבו על רקע מאורעות ספציפיים.

דוגמה בולטת לשיר שממש עיצב תקופה היה הביצוע בסדרה ״הבורגנים״ ל״דרכנו״ של דני בסן – ביצוע שהפך ללהיט כל כך גדול, עד שצוטט בידי ראש הממשלה שרון.

באוקטובר 2006 יצא לרדיו סינגל של שיר שנקרא במקור ״פיגוע״, ונכתב על ידי יענקל׳ה רוטבליט. כנראה כדי שיהיה סיכוי להשמיע אותו, הוא נקרא לבסוף ״רגע לפני״, הלחין אותו גיא בוקאטי ושר – אריק איינשטיין. השיר הזה תיאר קבוצת אנשים שמגיעה לחנות. כל שורה מתארת דמות אחרת. ואז השיר נקטע. זה לא שיר דרמטי. להיפך, יש בו משהו די שגרתי. בלי להגיד כלום במפורש. באופן מוזר, זה אחד השירים היחידים שלא נכתבו כשירי תוגה על מאורע מסוים אלא תיארו מצב כללי בצורה יבשה ודי מדויקת.

אגב, אחת ההתייחסויות המפתיעות לאינתיפאדה היתה של הרכב הפוסט רוק הקנדי Godspeed You! Black Emperor. הם קראו לקטע שלהם מ־2002 ״09-15-00״, כשהכוונה לתאריך שבו עלה שרון להר הבית (אם כי התאריך שגוי).

כל הדוגמאות האלו מדגישות עד כמה על המשמרת היה חריג. לא סתם חריג, חייזרי לגמרי. ההתעקשות של פורטיס וסחרוף לתחוב את הידיים שלהם אל תוך הבוץ, וכמה שיותר עמוק, לא נשמעה כמו שום דבר אחר. זה נראה שעל אף השנים שקדמו, שבהן שניהם היו מאוד פעילים בארץ, הם חזרו לנקודת המוצא של שני אאוטסיידרים שמגיעים ומסתכלים על המקום. זה עד כמה החיבור ביניהם הוא חזק.

קטע המעבר של ״להתעורר״, שחוזר גם בסוף, הוא תרועת ההתעוררות שלהם אל הקהל הישראלי. עד היום זה אחד השירים החזקים והאהובים בהופעות המשותפות שלהם.

השימוש בפועל ״התעוררות״ לא במובן המילולי אלא כקריאה לפעולה חוזר בשני שירים בולטים שנכתבו כמה שנים אחרי השיר הזה. הראשון הוא ״זמן להתעורר״ של הדג נחש, שנכתב על רקע המחאה החברתית של 2011 (מחאה שפורטיסחרוף קצת מנבאים בעל המשמרת, ועל כך בהמשך), והשני, המעניין יותר, הוא ״תרגיל בהתעוררות״, שמבצעים שניים שכבר הוזכרו כאן בכתבה: שלומי שבן וחוה אלברשטיין. אותם שניים שגם יבצעו יחד את ״שקיעתה של הזריחה״.

״תרגיל בהתעוררות״, בניגוד ל״להתעורר״, לא מכוון למאזין אלא מספר על חייל שמתעורר בשדה קרב ומחפש את אהובתו או אמו, שמפטירה אליו שאין למה לחכות. סיפור אלגורי על ההדחקה הישראלית, שהשתלב באופן מחריד עם מבצע ״צוק איתן״ שפרץ קצת אחריו. אלברשטיין אמרה על אותו שיר, בראיון מאוחר, ש״אנחנו לא באמת מתעוררים, אנחנו רק מתרגלים, כאילו מתעוררים״. נראה שהתגובה הזאת מתאימה גם ל״להתעורר״.

זה היה החלק הראשון של על המשמרת. בפעם הבאה נעבור לחלק השני, שבו האלבום קצת משנה כיוון, מתכנס בהדרגה מהפומבי אל האישי, מקריאה קודרת למאזין אל חיבוק חם כלפיו.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, בתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • גיאגיא ואיילו בבארבי. צילום: תומר גילת
    פוסט  

    ביקורות

    גיאגיא ואיילו השכיחו לרגע את הצרות שבחוץ

    הצמד השיקו את האלבום השני שלהם בבארבי החדש, מול קהל שמוכן להישבע להם אמונים

    ירדן אבני 08.03.2024
  • הלאדו נגרו. צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב
    פוסט  

    ביקורות

    הלאדו נגרו משייט בין הטבעי לדיגיטלי

    האלבום החדש של היוצר האמריקאי־לטיני ממזג בין הנפש העדינה שלו לסקרנות המוזיקלית שמניעה אותו

    ירדן אבני 28.02.2024
  • עמית בויום (Cherry Coloured). צילום: ניתאי לוי
    פוסט  

    ביקורות

    הדמיון האינסופי של Cherry Coloured

    היוצרת עמית בויום הוציאה את אחד מהאלבומים הישראליים הכי טובים שעדיין לא שמעתם

    ירדן אבני 20.02.2024