הסיפור של פורטיס – פרק 17: מסתכל על עצמי במראה
עטיפת האלבום ״מקרה פסנתר״ של פורטיס ושלומי שבן

מאמרים

הסיפור של פורטיס – פרק 17: מסתכל על עצמי במראה

פורטיס פוגש את שלומי שבן והמוזיקה הישראלית מתהפכת. שנים סוערות ונשמות גועשות

תומר קריב 02.06.2021

פורטיס: ״ברוקנ׳רול יש את כל הרגשות מקומפרסים. הם נמצאים בפנים, אתה לא יכול להוציא אותם החוצה, אז אתה מקבל אותם בחתיכה אחת, במאסה. כשאתה עושה הופעה מהסוג הזה, עם פסנתר, אז זה גם לפרק את כל הטווח הזה של רגשות שנמצאים ברוקנ׳רול״

שלומי שבן: ״ההפרדה בין רוקנ׳רול למוזיקה עדינה, כל ההגדרות האלה יכולות להינמס לפעמים. כשאתה מתיך דבר לתוך דבר, לא תמיד יוצא משהו חדש אבל כל אחד מקרין על הדברים שחסרים בשני״

פורטיס: ״אני כל הזמן מחפש את הוואן – אין וואן!״

(ראיון מתוך ה־DVD ״מקרה פסנתר״)

חצי אוטומטי יצא בנובמבר 2001 ועורר תגובות טובות אך מסויגות. מבקרי מוזיקה ועיתונאים שהקשיבו לאלבום ברפרוף סברו שהוא משקף ניסיון של פורטיס ליישר קו עם אמצע הדרך של המוזיקה הישראלית. ההפקה הרזה והמינימליסטית נשמעה מתאימה לתקופה, אבל לא פורצת דרך כפי שאולי ציפו.

הם לא זיהו את ההתערטלות הרגשית יוצאת הדופן, את הפגיעות שפורטיס הרשה לעצמו לשדר. הם העדיפו להמשיך להשוות בינו לבין סחרוף, שגרף מחמאות על האחר, שלמרות הצליל הקשה שלו והמכירות הלא גבוהות, ההופעות שלו המשיכו לתפוס תאוצה.

פורטיס, מצידו, חיפש כיוון. גם אם מבחינה מסחרית הוא לא חווה הצלחה יוצאת דופן, הדרך האמנותית החדשה עשתה לו טוב. הפרויקט הבא שלו היה יוזמה של פסטיבל הפסנתר – מופע משותף עם שלומי שבן.

שבן היה אז בן 26, אחרי כמה שנים של לימודים קלאסיים אצל זובין מהטה ואריה ורדי, נגינה עם התזמורת הפילהרמונית ואפילו סיום בהצטיינות של לימודים בקולג׳ המלכותי למוזיקה בלונדון.

כשהוא חזר לארץ הוא החליט לשבור את הכלים, תרתי משמע. הוא נטש את הנגינה הקלאסית לטובת כתיבת שירים. בשנת 2000 הוא הוחתם ב־NMC והוציא את אלבום הבכורה שלו בהפקה משותפת עם אסף תלמודי ואלדד גואטה. השילוב בין שלושתם הוליד אלבום מקורי ומרענן, שהכניס פנימה כמה תבלינים שהיו די חריגים במיינסטרים המקומי: הומור סרקסטי ואכזרי, מודעות עצמית, שחצנות בריאה וגם השפעות של מוזיקה קלאסית.

שבן היה במובן מסוים חלק מגל הסינגר־סונגרייטרים של סוף שנות התשעים – מאסף אמדורסקי ועד אביתר בנאי – אבל הכתיבה השנונה ושבירת המחיצות בין ז׳אנרים גרמו לו להתבלט, והטקסטים שנתפסו אז כפרובוקטיביים עוררו תשומת לב (אפילו יפה ירקוני ציינה בראיון שהיא מזועזעת מהשיר ״אריק״ והשוותה אותו לתמימות של ״שיר השכונה״).

החיבור לפורטיס נראה, בדיעבד, הגיוני. גם שבן נוטה לתיאטרליות ואוהב להתעסק בסיפורים אישיים או דמיוניים מזווית צינית. אבל פורטיס היה די מבועת מהרעיון, ולא מסיבות אמנותיות. עוד מראשית דרכו הוא ידע מה עקב האכילס שלו – הקצב. הוא לא יודע לספור ״1-2-3״, הוא נכנס מתי שהוא רוצה. רק בזכות הגיטרה־בס־תופים ששומרים עליו זה מצליח להחזיק. עכשיו אין תופים, יש רק פסנתר. ולא סתם פסנתר.

שבן כתב עיבודים מורכבים לשירים המוכרים של פורטיס. הוא שילב בפנים ציטטות ממלחינים קלאסיים, כתב פתיחות ומעברים משלו, ובאופן כללי גרם להכל להישמע, לדברי פורטיס, ״מוצרט״. שבן ציין ספציפית שבעיבוד ל״שקיעתה של הזריחה״ הוא הכניס ציטוט של קלוד דביסי, והעיבוד של ״אין קשר״ ממש מבוסס על ״סונטה לחליל ופסנתר״ של פרנסיס פולנק.

פורטיס המפוחד הגיע לחזרות ולא האמין למשמע אוזניו. הוא לא זיהה את שירי הפאנק הפשוטים שכתב. לאט לאט הוא הבין שמתחת לכל זה נמצא משהו שתמיד היה אצלו, ואיתו שבן מאוד הזדהה – החיבה לקברטיות, למשחק עם השירים, לחופש בביצוע ולדחיפת גבולות.

כל זה הגיע לבמה לראשונה ב־5 במרץ 2002, במרכז ענב, תחת השם ״מקרה פסנתר״. ההופעה הזאת תועדה ויצאה ב־DVD, אחת ההופעות הראשונות בארץ שיצאו בפורמט כזה. כיום, כשה־DVD נעלם מהעולם, ניתן לצפות בה ביוטיוב. זאת הופעה מרתקת לצפייה לא פחות מאשר להאזנה.

בין השירים, כשפורטיס מדבר לקהל, הוא נראה נבוך מהמעמד. כאילו מרגיש שהשירים שלו לא ראויים לעיבודים כאלה. אבל כששבן מתחיל לנגן, הוא נכנס לזה מכף רגל ועד ראש. למרות חוש הקצב הבעייתי שלו הוא נסחף עם העיבודים ושר את השירים כאילו הם נכתבו לערב הזה.

בין השירים המוכרים, שבן הכניס גם מחווה אינסטרומנטלית ל־״When I Go״ של מינימל קומפקט (כהקדמה ל״דבש״), ופורטיס גם ביצע את ״השקר״ של אורלי זילברשץ בנאי. הבחירה הזאת מעניינת במיוחד. השיר הזה הופיע במקור באלבום ״הקברט של מירנדה״ מ1991. אלבום שהוא למעשה אוסף של מחזות קטנים. זילברשץ היא לא בדיוק זמרת במובן המקובל, והיא הביאה את כישרון המשחק שלה לשירים שעיבדו וכתבו איתה בן זוגה דאז, יובל בנאי, ורוב חבריו ממשינה.

אולי פורטיס הרגיש הזדהות עם זילברשץ, כאחד שתמיד ראה בעצמו זמר לא טוב. המופע הזה, עם אופיו העירום, הצריך ממנו להעמיד למבחן אמיתי את היכולות הווקאליות שלו. אין לו יכולת להתחבא. גם המילים של ״השקר״, שכתבה זילברשץ, מדברות עם החזון האמנותי החדש של פורטיס: ״מסתכלת על עצמי במראה, והשקר עומד מולי״. שבן סגר מעגל יפה, כשביצע ב־2020 את ״השקר״ עבור פרויקט ״צו השעה״.

הצורך של פורטיס להעמיד את עצמו למבחן הקהל התחבר כמובן גם לחצי אוטומטי. לא במקרה שני השירים היחידים מהאלבום שמבוצעים בהופעה הם ״ויאגרה״ ו״חצי אוטומטי״. הראשון מדבר על חיפוש משמעות בעולם מתפורר. השני מתכנס אל תוך עצמו, מפשיט מעצמו את כל הקלישאות, ומעמיד את עצמו מול הקהל. כשפורטיס שר עם הפסנתר ״הנה אני״ – זה נשמע הכי אותנטי שאפשר.

מקרה מבחן

״מקרה פסנתר״ התאים לא רק לחיפושיו של פורטיס אלא גם לתקופה. שלושה שבועות אחרי פסטיבל הפסנתר התפוצץ מחבל בתוך מלון פארק בנתניה, באמצע ליל הסדר. בעקבות הפיגוע הקטלני הזה יצא צה״ל למבצע ״חומת מגן״ ושנת 2002 הפכה לשנה מדממת ואכזרית במיוחד.

כבר סיפרנו בפרק הקודם על הסגנון הענוג והעדין שהשתלט על הרדיו, סגנון שהתאים גם לבחירה במופעים אינטימיים וגם להפצה על גבי DVD, שכן לא רק הצליל השתנה – גם ללכת להופעה הפך לבילוי פחות פופולרי.

הפחד להסתובב ברחובות פגע קשות בתעשיית הבידור, בהופעות ובמועדונים. עלויות האבטחה הגבוהות, מיעוט הקהל ובעיקר מצב הרוח המדוכדך הביאו חורבן על הסצינה הגועשת של שנות התשעים. אחרי הפיגוע בדולפינריום, קהל הבליינים הדיר את רגליו מהמועדונים הגדולים והם התחילו להתחלף בברים קטנים, אינטימיים, לפעמים תת קרקעיים, שנתנו נחמה למי שבכל זאת חיפש מקום לשתות ולשמוע בו מוזיקה.

הדעיכה של הזרם המרכזי הביאה לפריחה של כל מיני סצינות שוליים. אחת הבולטות שבהן הייתה הסצינה הירושלמית ובמרכזה הלייבל FACT. הסיפור של פאקט הוא לא היחיד בתקופתו, אבל הוא בהחלט מסמל אותה.

ירושלים הייתה העיר שהרגישה יותר מכל עיר אחרת (בגבולות הקו הירוק) את האינתיפאדה. פיגועים היו עניין כמעט יומיומי, והרחובות שממו. חבורה של סטודנטים, אנשי תרבות ומוזיקאים חברו ליורם אליקים, איש חנות התקליטים באלאנס, ובהנהגתו הוציאו כמות אדירה של מוזיקה בהפצה עצמית וכמעט פרטיזנית. צ׳רלי מגירה, סגול 59, גלברט, פרויקט הגומיה, יאפים עם ג׳יפים, פוריטנים צעירים, מורפלקסיס – אלו רק חלק מהשמות בקטלוג של פאקט.

אליקים לא היה הראשון שפתח וניהל לייבל אינדי מקומי, אבל השיטה החסכונית והיעילה שלו הצליחה להנפיק הרבה מאוד ריליסים, באריזה פשוטה שכללה לרוב קרטון פשוט עם חותמת. הוא הדגים לתעשייה המקומית איך עובדים תחת אש, פשוטו כמשמעו.

ירושלים, כאמור, הייתה מרוקנת מאדם. אנשים נשארו בבית. למוזיקאים לא היה איפה להופיע ולא ממש איפה לעשות חזרות. מצד שני, המחשבים החדשים של תחילת המילניום הפכו את התהליך של יצירת מוזיקה ביתית לנגיש מאי פעם. בתוך דירות סטודנטים צפופות, כשבחוץ העולם מתפוצץ, מוזיקאים צעירים ונחושים הגדירו את הדור הבא של האינדי המקומי.

פורטיס של 2002 נראה רחוק מאוד מחבורת פאקט, למרות שהאתוס שלהם – DIY – הוא סוג של גלגול מודרני של ימי הפינגווין. דברים כמו Seven Codes או כרומוזום נראים כמו גרסאות פרימיטיביות של ההוצאות הביתיות של אליקים.

וכמו אז, נעשה גם ניסיון לייבא את השוליים הסוערים למרכז. אחרי שלוש שנות פעילות, אליקים החליט לסגור את הלייבל ולהקים אותו מחדש בשם אודיו קולאז׳, תחת חסותה של NMC. הדבר הזה שרד כמה חודשים, ואז אליקים פרש ועזב את עולם המוזיקה.

אולי כדי לנסות ולהדביק את הפער, NMC מיהרה להחתים בתיווכו של חיים שמש את הבילויים. הרכב ותיק יחסית, עם שירי מחאה מצחיקים ומטורפים, שנעים בין נונסנס לסאטירה נוקבת. כמו בימי נושאי המגבעת, כאילו לא עבר עשור, גם הפעם החברה הצמידה ללהקה מפיק מנוסה: ברי סחרוף. בניגוד לטראומות העבר, החיבור דווקא עלה יפה. סחרוף ידע לתת להם ולשירים שלהם את המקום הראוי, וליישר בעדינות את הפינות.

למעשה, בזכות הלהיט הענק ״אוטו זבל״, הקהל פספס לגמרי עד כמה האלבום של הבילויים היה אכזרי, עם עיסוק בשכול, שואה, כיבוש, עובדים זרים, חזרה בתשובה, להט״בים ומה לא.

ההצלחה של הבילויים נתנה תחושה שמגיע גל חדש ונוסף של להקות רוק. שייגעצ ניסתה לייבא לארץ את הפופ־פאנק של בלינק 182 וסאם 41, הדורבנים הגיעו עם מחוות לדיסקו סבנטיז ופופ ישראלי עתיק, מוניקה סקס והיהודים חזרו מהפסקות עם אלבומים מצליחים, הבליינים (שאינם הבילויים) עם הספק־מחווה ספק־פרודיה לאייטיז, ועוד דוגמאות זכורות פחות.

בסופו של דבר, אלה היו הדמדומים. הימים שבהם הרוק בתצורתו הרוקסנית שלט בתודעה המוזיקלית המקומית כבר נגמרו מבחינת הקהל. לתעשייה ייקח עוד קצת זמן, אבל גם האסימון הזה עוד ייפול. אבל בינתיים הקליפים, חידוש מימי הרוקסן, הולידו את הפרויקט המדובר ביותר בעולם המוזיקה של 2003: ערוץ המוזיקה הישראלית.

רד רד

היוזמה להקים ערוץ טלוויזיה שיוקדש אך ורק למוזיקה התגלגלה במשך יותר מעשור עד שהגיעה השעה. חברת מימד זכתה במכרז והעמידה ערוץ לתפארת, עם רצועות של קליפים וגם תכניות של תוכן, ראיונות, הופעות וכן הלאה. העורך הראשי היה יואב קוטנר, והרוח הכללית הייתה אופטימית. הקליפ שנבחר לפתוח את השידורים צולם במיוחד עבור הערוץ: ״רד מעל מסך הטלוויזיה שלי״.

פורטיס עשה ליפסינק על הפלייבק הישן כשמאחוריו כאילו־מנגנים חמי רודנר על הבס, יהלי סובול בגיטרה וירמי קפלן בתופים. הסמליות הזאת הולכת הרבה יותר רחוק מהכוונה המקורית. הערוץ, שיפתח את שידוריו באחד מקטעי הרוק האייקונים של ישראל, עם ארבע דמויות מפתח ברוק׳נרול המקומי, יהיה למעשה זה שיסמל את חילופי השלטון בטעם הקהל – מרוק למוזיקה ים תיכונית, היפ הופ, פופ ודאנס.

זה יקרה לאט לאט, אבל בנחישות. הסימן הראשון היה באירוע אחר שקרה ב־2003. אירוע שנראה אז כקוריוז אבל הפך לגיים צ׳יינג׳ר: העונה הראשונה של ״כוכב נולד״ – ריאליטי המוזיקה העברי הראשון.

נדמה שאין מילה שלא נאמרה על תחרויות המוזיקה הטלוויזיוניות, על ההשפעה הטובה והפחות טובה שלהן, על הדומיננטיות שלהן בתרבות, על ייצור גיבורי אינסטנט ומה לא. מעניין ש״כוכב נולד״, בצורתה המקורית, נוצרה בלב האינתיפאדה. תקופה קשה, שבה הצופים חיפשו נחמה אחרי מהדורת החדשות והתמסרו לסיפורי הסינדרלה של הזמרים והזמרות שהגיעו משולי החברה וקיבלו פתאום הזדמנות להפגין את כישרונם. לא פחות מהם שיחקו תפקיד גם השופטים, מוזיקאים מוכרים שמגיעים לחוות דעתם על הזמרים האנונימיים שעומדים מולם וחייבים להציג את כישרונם וכמה שיותר מהר.

סיפור הזכייה של נינט טייב, חיילת בת 19 מקרית גת, הפך לתבנית שעליה יתבססו כל תכניות הריאליטי המוזיקליות – הזמר/ת בעל/ת קול הזמיר וסיפור החיים הקשה, ההגעה מהפריפריה, הבחירות המוזיקליות המפתיעות (במקרה של נינט אלו היו היהודים מצד אחד וזוהר ארגוב מצד שני), והחיבוק הענק מהקהל. 11 שנים אחר כך וגם פורטיס ייקח בזה חלק, ואפילו יכתוב על זה אלבום. עוד נגיע לשם.

בינתיים, כשעוד נדמה שערוץ 24 הוא־הוא הבשורה הגדולה, יותר ויותר אמנים מכל הז׳אנרים ניסו להדביק את הפער ולייצר כמה שיותר קליפים. ״אוטו זבל״, למשל, הפך להיות להיט הרבה בזכות הקליפ ההיתולי שלו. כנ״ל לגבי ״ניו יורק רפיח״ של שייגעצ או ״ארוץ אליך״ של שרון רוטר, עוד הפקה מוצלחת של ברי סחרוף.

סחרוף של 2003 היה בשיאו, והאלבום שיצא באותה שנה הוכיח בדיוק איפה היה השיא הזה – על הבמה. אוסף ההקלטות החיות של סחרוף יצא בעיקר כדי לתת בוסט לקהל שהתאכזב מהאחר, אבל הפך לסמל של התקופה. כמו ב־1996, דווקא כשהכל דועך, סחרוף ממריא.

אפילו בימי האינתיפאדה ההופעות שלו המשיכו לסקרן ולמשוך קהל. שיתוף הפעולה שלו עם אינפקטד משרום פתח אותו לקהלים חדשים. החיבור שלו לבילויים, הדג נחש, שרון רוטר, אפרת בן צור, הבליינים, בום פם, מוש בן ארי, עמיר בניון ואפילו אריק איינשטיין וחוה אלברשטיין, הפכו אותו לפרטנר מבוקש והיו עוד הדגמה לאופי הנעים ונטול האגו שלו, מה שרק הגביר את האהבה של הקהל אליו.

באותו סינגל עם אינפקטד משרום, מלבד הביצוע הטראנסי ל״יומולדת״, היה גם קאבר ל״Statik Dancin'״ של מינימל קומפקט. סחרוף הפך להצלחה כל כך ישראלית, מי זוכר ש־20 שנה קודם הוא היה שותף לאחד הקטעים המהפכניים שהוקלטו באייטיז, קטע שממש הגדיר סאונד. סאונד שבאותה תקופה (2002-3) עשה פתאום קאמבק.

ג׳יימס מרפי, מנהיג LCD Soundsystem, היה אחד מאלה שאמרו שמינימל ובייחוד ״Statik Dancin'״ שינו להם את החיים. את הצליל הדחוס, הרקיד והאפל שנוצר בהשראתם אפשר לשמוע באלבום הבכורה של LCD Soundsystem וגם אצל הרכבים נוספים מאותו גל, כמו הוט צ׳יפ, !!! ודה ראפצ׳ר.

נשמות גועשות

בשנת 2002 לא רק מרפי הזכיר לפורטיס וסחרוף את העבר האירופאי שלהם. הבמאי נתן מנדלבאום פנה אליהם ואל שלושת החברים הנוספים, במטרה להפיק סרט תיעודי על מינימל קומפקט.

11 שנה עברו מאז הופעת הפרידה של הלהקה, מהרגע שבו פורטיס וסחרוף חתכו לחלוטין מאירופה ולא פעלו בה יותר. הרגע ההוא, כשהם ביססו את ביתם בתל אביב, נראה כל כך רחוק. דור שלם שגילה אותם בשנות התשעים לא היה בכלל מודע לעובדה שהם בילו כמעט עשור שלם כגיטריסטים באחת הלהקות החשובות של הגל החדש באירופה.

קטעים רבים מהסרט ״נשמות גועשות״ מצוטטים בסדרה הזאת בפרקים שעסקו במינימל קומפקט. רמת הפתיחות של החברים הייתה מפתיעה במיוחד. מנדלבאום, בחוכמתו, ראיין אותם בנפרד, כל אחד במקום מושבו. וכך הצופים מקבלים מעין ראשומון שלפעמים ערוך ממש כמו ויכוח (למשל, בסיפור על סיבת העזיבה של מלכה שפיגל, או בתקופה הראשונה של פורטיס בלהקה). לפעמים זה גולש למחוזות צהבהבים, אבל זה מקיף, מעניין ומרתק, ובעיקר נותן מפתח למי שנולד או גדל אחרי ימי מינימל כדי להבין מאיפה התחילו השניים האלה, סחרוף ופורטיס, שנראים כאילו מעולם לא עזבו את תל אביב.

הסרט נתן דחיפה לאלבום אוסף משולש שיצא ללהקה ביוזמת חברת קראמד ובצירוף אלבום בונוסים עם קטעים נדירים שהביא סמי בירנבך. עוד תוצר מוצלח היה האיחוד הראשון של מינימל מזה 12 שנים. בשנת 2003 הלהקה התאחדה למספר הופעות בתל אביב וגם במספר ערים באירופה. סחרוף, כהרגלו, לא הופיע לראיונות של יחסי ציבור, ופורטיס הגיע לצילומים של אחד מהם כשעל ידו הכיתוב ״איפה ברי?״.

חוץ מהאיחוד של מינימל וממספר מצומצם של הופעות עם שבן, פורטיס של אותה תקופה בעיקר הופיע בהופעות הרגילות שלו, בתדירות משתנה. מלבד השירים המוכרים, הוא התחיל לנסות על הקהל שירים חדשים. אחד מהם אפילו הוקלט עם אייל אבן צור ועידו אגמון, ויצא כסינגל לרדיו בשנת 2004: ״שיר של ז׳אק ברל״.

ייתכן שעל רקע התקופה הקשה פורטיס ניסה לכתוב המנון אופטימי: ״ואני שומע ושר – שיר של ז׳אק ברל, שיר של תקווה״. אבל האמת היא שהשיר לא ממש התאים לסגנון הכתיבה החדש שלו, ולא ממש גרר תגובות נלהבות מהקהל. גם הרדיו לא התלהב, ופורטיס זנח אותו.

שיר אחר שנכנס להופעות באותה תקופה הוא ״אצבעות דביקות״. בפורום המעריצים של פורטיס התחילה חרושת שמועות על השיר החדש והמסתורי שעתיד אולי להיכנס לאלבום חדש. זה שיר שמאוד מתאים לסגנון של חצי אוטומטי: ״24 שעות אני האיש הרע״, כך הוא שר בפזמון.

פורטיס אכן התחיל לעבוד על אלבום נוסף עם אבן צור ואגמון, אבל העבודה לא התקדמה. הוא היה עסוק בהופעות עם מינימל ולא כל כך ידע לאן הוא רוצה ללכת. מי שעזר לו, גם אם בצורה לא מודעת, היה ברי בעצמו. כמו אחרי נגיעות, גם אחרי אוסף ההופעות שלו ברי הרגיש שהוא חייב לשבור את ההגה.

במרץ 2005, בלי שום הכנה או הודעה, עלה לפתע לאתר האינטרנט של ברי סחרוף אלבום חדש, 11א. שיתוף פעולה ראשון מזה 11 שנה (כפי שמרמז שמו) בינו לבין רע מוכיח. מפתה לראות את 11א כהמשך של סימנים של חולשה, ובמובנים מסוימים הוא אכן כזה. גם בו יש הפקה מורכבת, רב שכבתית, חולמנית לרגעים. אבל בניגוד לקודמו, זה אלבום הרבה יותר הרפתקני.

אין בו את השירים השלמים של ״סימנים״. יש בו קטעים פרומים, אווירתיים, אינסטרומנטליים בחלקם. למעשה, הקטע היחיד באלבום שנשאר בתודעה הוא ״רוח חדשה״, שכתב דן תורן, ועדיין נכנס להופעות של סחרוף מדי פעם. שירים אחרים, כמו ״לא שוכח״ או ״מדבר מהלב״, לא זכו למרבה הצער לגורל דומה, ונשכחו.

הקטעים הניסיוניים יותר, כמו ״מדגסקר״, ״ים המלח״, ״כל הפיל״ ו״קצב ועצב״ (תרגום מצוין לביטוי ״Rhythm and Blues״), נשמעו מוזרים לאוזן של הקהל שרץ להופעות של סחרוף. ההופעות שלמעשה גרמו לו, אולי, להוציא דווקא אלבום כזה. סחרוף ומוכיח הקליטו את האלבום לבדם כשהם מנגנים בכל הכלים. אחיו של רע, תם, הצטרף בנגינת בס, והיו גם נגנים נוספים בחלק מהקטעים. משתתפת בולטת היא יהודית רביץ, שהתארחה בקולות ובקריאה של קטע מאת דליה רביקוביץ באחד השירים היפים באלבום, ״רחוק ממך״.

11א היה יוצא דופן גם בעובדה אחת נוספת – זאת הפעם הראשונה שבה סחרוף הוציא אלבום שלא במקביל לפורטיס. חודשיים אחרי 11א, התבררה הסיבה לכך. במאי 2005 יצא לרדיו סינגל שנשא את הכותרת פורטיסחרוף. הפעם זה לא היה שת״פ אקראי כחלק מאלבום של פורטיס. הפעם זה הדבר האמיתי – אלבום משותף.

מוזמנות/ים להאזין לתומר קריב ביום שישי ב־13:00 מדי שבועיים בתוכנית האישית שלו, בתוכנית "זה מכבר" ביחד עם ישיב כהן, ובספיישלים הרבים שהוא מגיש ברדיו הקצה

וואלק יש מצב שתעופ/י גם על אלו

  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    19 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 13.09.2021
  • עידו שדה, צילום: רונן גולדמן
    פוסט  

    מאמרים

    הקצה של עידו שדה

    על הדואט שמחבר בין פריז לתל אביב והופעה בלתי נשכחת של ג'וני מיטשל: העורך האורח של השבוע משתף

    צוות "הקצה שלי" 10.09.2021
  • פוסט  

    ביקורות

    השירים החדשים שעשו את השבוע

    15 סינגלים טריים שיצאו בשבוע האחרון בזירה המקומית

    אלפרד כהן 06.09.2021