״המלך המשוגע חוזר מהכפור, מסתובב ברחובות הבירה ואיש לא משתחווה. הבגדים קרועים משנים של הטחת הגוף בקירות, הצעדים לא אחידים, והממלכה קרועה לחלוטין. רק מפינת אחד הרחובות הצדדיים רץ אליו החייט החדש, רץ אליו וצועק: יש לי בשבילך חליפה חדשה! יש לי בשבילך חליפה חדשה! מתלווה המלך לחייט, נכנס לבית המלאכה המעוצב, מפקיר את עצמו לידי החייט שמלביש אותו, מודד אותו, מתקן אותו, מקיף אותו, שואל אותו: נו איך? ברררר, אומר המלך המשוגע לחייט, נוח. פשוט נוח.״
(מרדאלור, ״השרת העיוור״, 9.12.2001)
את שנות התשעים סיים רמי פורטיס בדיוק כמו שהתחיל אותם – בשותפות עם ברי סחרוף.
מופע האיחוד המוצלח שלהם, ב־9.9.99, הוליד כמה מופעי המשך ועוד הופעות בהזדמנויות שונות, כמו במופע לרגל עשור למותו של יוסי אלפנט או בחגיגות ״בר מצווה לנענע דיסק״. בניגוד לתחילת העשור, מי שהיה בפרונט בשלב הזה, לפחות מבחינת תשומת הלב התקשורתית, היה סחרוף.
סחרוף המשיך להופיע לבד, נגיעות המשיך למכור וסחרוף אפילו זכה בחמישה פרסי ״תמוז״ בשנת 2000. ולמרות זאת, בשנת 2001 הוא הוציא אלבום שונה מאוד מקודמו. מי שציפה לרכיבה על הכיוון הקליט של ״עבדים״ או ״ככה זה״ הופתע מאוד מהאחר – אלבום שיצא בדצמבר 2001, אחרי שנה איומה ונוראה של פיגועי תופת, אסון התאומים, אסון ורסאי ומה לא.
סחרוף היה מהבודדים שניסו לתרגם את הייאוש לאמירה אמנותית אישית ומגובשת. הרוב בחרו לייצר מוזיקה נעימה, שאפשר להשמיע אחרי פיגועים: הפקות רזות, מסונתזות קלות, עם גיטרה אקוסטית חמה ומנחמת. מ״יומן מסע״ דרך ״בוכה אל הקירות״, ״ימים של שקט״, ״צליל מיתר״, ״כל הכוכבים״ ועד ״מלנכוליה אהובתי״.
מעטים ניסו לבטא ממש מחאה על המצב, וגם אם כן, אז בעדינות. טיפקס, למשל, לקחו פניית פרסה מהאלקטרוניקה הנועזת של דיסקו מנאייק והוציאו אלבום לו־פיי עגמומי בשם יושבים בבית קפה. קובי אוז סיפר שהקליט את השירה לאלבום כשהוא שומע רק גיטרה או פסנתר באוזניות, כדי ליצור אינטימיות עם המאזין. למרות הרוח הביקורתית של שיר הנושא, הוא הפך ללהיט ענק ולסמל של תקופה.
יהודה פוליקר הוציא את ״איך קוראים לאהבה שלי״, שדיבר על ״ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה״. תאריך היציאה של האלבום תוכנן, ממש במקרה, ל־11.9.2001. יעקב גלעד סיפר שבעוד המשאית עם הדיסקים יוצאת לחנויות, הוא ראה בחדשות את מגדלי התאומים מתרסקים.
סחרוף הוא במידה רבה הצד המשלים לטיפקס ופוליקר. גם הוא מדבר על ייאוש, אבל מתמודד איתו בצורה שונה. הוא התחבר לפילוסוף עמנואל לוינס ולתפיסת ״האחר״ שלו, תפיסה פלורליסטית שמנסה לצאת מהייאוש הפרטי אל הכלל ולראות את האדם שממול. בשירים כמו ״רועד״, ״רואים שלא רואים״, ״מונסון״ והקאבר הדיסטופי ל״עיר מקלט״ של אהוד בנאי, סחרוף ביטא תחושה אותנטית של קהל שנשאר בבית, ראה הכל מסביבו מתמוטט, וחיפש נחמה.
מתוך אותה גישה הומניסטית, סחרוף שאף לתהליך יצירה כמה שיותר שיתופי. כך נולד אלבום רב משתתפים עם חברים מכל דרכו של סחרוף עד אז, כמו אורן לוטנברג, חיים לרוז, גיל סמטנה, דני מקוב, ג׳וני שועלי, גידי רז וגם רע מוכיח.
השם המפתיע בקרדיטים היה דודוש קלמס, איש הדג נחש, שפעל ביחד עם חברים נוספים מהלהקה בהרכב צ׳קלקה, שהופיע עם סחרוף לתקופה קצרה. סחרוף עצמו גם השתתף בלזוז של הדג נחש, אחד האלבומים החשובים של ימי האינתיפדה, שיצא כשנתיים אחרי האחר.
ואנחנו שניים
כמו שקרה לאורך העשור הקודם, פורטיס וסחרוף היו כמעט מסונכרנים בהוצאת אלבומי הסולו שלהם. וכך, חודש לפני האחר, יצא חצי אוטומטי, האלבום הראשון של פורטיס במילניום החדש.
החידוש הבולט לעין באלבום היה שיתופו של סחרוף בשלושה שירים, שניים כמעבד וגיטריסט, ואחד כזמר, לראשונה באלבום של פורטיס מאז להתראות בחלומותיי. זה בעצם ביסס את הדינמיקה בין השניים מכאן והלאה. כמעט בכל אלבום של פורטיס אפשר יהיה למצוא את סחרוף. הניתוק הכפוי של השנים הקודמות נגמר. הם כבר לא נפרדים לגמרי, מעכשיו הם ממשיכים ביחד ובנפרד.
אבל החומר האנושי הוא לא הקשר היחיד בין האחר לחצי אוטומטי. שניהם אלבומים אישיים מאוד, שבריריים, מעט נוירוטיים. כמו היוצרים שלהם. שניהם מסמלים את התקופה העצובה והמדכאת ההיא. תקופה של התכנסות פנימה.
במקרה של פורטיס, ההתכנסות הזאת לא התחילה באינתיפדה. עוד בסרט ״1999?״ (שהוקרן לראשונה בספטמבר 2001) אפשר לראות את המיאוס והשעמום שלו, ואת הצורך להתחדש ולהתרענן. בסרט אפשר לראות כמה הוא שמח כשהוא עם סחרוף באולפן, כמו בימים הטובים. זה מה שרומם את רוחו. אבל סחרוף לא יכול היה להתחייב לפורטיס באופן מלא. הוא הופיע המון לבד, וגם הקליט אלבום משלו. כאן נכנס לסיפור שלנו גיבור חדש: אייל אבן צור.
אבן צור התפרסם לא רק כאחיו הצעיר של שחר אבן צור (מוניקה סקס), אלא בעיקר כמנהיג להקת נעליים, הלהקה השנייה שנקראת על שם שיר של פורטיס. בשנת 1998, נעליים הוציאו את אלבומם היחיד, בהפקה מוזיקלית של ירמי קפלן. קפלן, אגב, הכיר את אבן צור דרך אחיו, אחרי שהפיק גם את אלבום הבכורה של מוניקה סקס, פצעים ונשיקות.
בתקופה ההיא, שעליה כבר סיפרנו כאן בסדרה, כבר היה ברור שתקופת הרוקסן נגמרה, אבל חברות התקליטים עדיין פעלו על האדים שלה והמשיכו להחתים כל מיני הרכבי גיטרות. כנראה שעל הרקע הזה, נעליים הצליחה לקבל חוזה בחברת ״הד ארצי״ ולהוציא אלבום חביב אבל קצת מיושן לזמנו. קצת כמו שנתפס אז פורטיס, שהוציא כמעט במקביל, באותה חברת תקליטים, את רץ על הקצה. פורטיס ונעליים הופיעו יחד גם באוסף סינגלים של הד ארצי בקיץ 1999, ואז לשניהם נגמר החוזה. הם היו נטולי התחייבות ויכלו לקחת את הזמן.
כמו חברי האחים פורטיס, אבן צור הגיע לעבודה עם פורטיס על תקן של מעריץ. אבל הוא הביא איתו גם כישורים טכניים. באותה תקופה הוא התחיל לעבוד כסאונדמן, בין השאר גם של סחרוף. פורטיס עצמו זכר את ימיו כעובד במה שמעורה בצד הטכני.
לא ברור מה היתה הדינמיקה ביניהם, אבל על גבי האלבום חצי אוטומטי מופיע הקרדיט ״עוזר טכנאי: רמי פורטיס״. אבן צור היה אחראי על ״טכנאות הקלטה ומיקס״. לא קרדיט שגרתי למי שגם הפיק מוזיקלית את האלבום. כך שלמרות שחצי אוטומטי הוקלט באולפן, הרוח שלו די מינימליסטית. פורטיס ואבן צור עשו הכל ביחד. גם זאת תוצאה של התקופה, המשבר הכלכלי וחוסר הרצון או היכולת להשקיע משאבים גדולים בהפקות.
מבחינת פורטיס, זה השתלב מושלם בחזון האמנותי שלו. באותה תקופה הוא חזר יותר ויותר לבסיס שלו, לישיבה עם הגיטרה האקוסטית ואלתור של שירים על המקום. אבל הפעם הוא בוגר יותר, וכותב אחרת. בסרט ״1999?״ אפשר לראות את התוצרים של הסשנים האישיים האלו, כשבסוף הסרט הוא משמיע את גרסת הדמו של חצי אוטומטי. בכתבה שנעשתה עליו לרגל יציאת האלבום, בחדשות 2, פורטיס ניגן את אותו שיר וגם את ״ויאגרה״, עם גיטרה בלבד. הוא אמר באותו ראיון: ״היום אני כותב שירים על עירום״.
ויאגרה
אצל פורטיס, תמיד, השיר הפותח הוא הצהרת הכוונות למה שיבוא אחריו. השיר שפותח את חצי אוטומטי שונה מאוד מקודמיו. את רוב אלבומיו, פורטיס פתח עם שיר סוער או דרמטי. כאן האלבום נפתח בלופ אלקטרוני עדין שאליו מצטרפת גיטרה חשמלית עם אפקט מרחף. ואז נכנס פורטיס:
״מחר ניסע להודו, טנגו בפריז / אולי נדפוק ויאגרה או את הראש בקיר / בחליפה של גוצ'י נקיף את העולם / על טראנס או מדיטציה, על ב.מ.וו גדולה״
כבר בתחילת האלבום הוא ממטיר עלינו שלל דימויים שמאפיינים את תקופת המילניום: הודו, ויאגרה, גוצ׳י, טראנס, מדיטציה, ב.מ.וו. הוא שר אחרת. כבר לא קורע את הגרון, מתרחק מהסגנון התיאטרלי המזוהה איתו. הוא נשמע צרוד אבל מתון, לוחש, כמעט ג׳אזי. סגנון השירה הזה צץ אצל פורטיס לעיתים רחוקות עד אז. למשל, בגרסת ג׳אז מבודחת ל״דבש״ שהוא נהג לבצע עם ברי בהופעות, או בשירים נסתרים כמו ״אשמה״ ו״לטאה״.
בפזמון של השיר, שאמור להיות השיא שלו, הוא ממשיך לשיר בלחישה:
״ועד שלא נמצא את האור / אין לנו לאן לחזור / בתוך הנשמה יש חור / אפל עמוק כמו ים שחור״
ימי האינתיפדה הולידו בישראל גל פילוסופי. זה התבטא ביצירות טלוויזיוניות כמו ״הבורגנים״ או ״שבתות וחגים״ (סדרה שבה פורטיס, אגב, שיחק בתפקיד אורח). אנשים התחילו להתעשת מתרבות הצריכה המסיבית של שנות התשעים ולתהות האם כל זה שווה.
אחד התוצרים המוזיקליים של הלך הרוח הזה היה עליית תרבות השאנטי. מה שהתחיל עוד באמצע העשור הקודם כתרבות שוליים שהגיעה מקהילות רוחניות בגליל ובנגב, הפך בסוף העשור להצלחה כלל־ישראלית עם פסטיבלים כמו שנטיפי ובראשית.
כשהחל גל הפיגועים, הגישה הרוחנית־אמונית הייתה כמעט גלגל הצלה לצעירים שחיפשו משמעות בעולם מתפרק. מה שהתחיל עם המנוני שלום נאיביים כמו ״סלאם״ ו״שיר לאהבה״, תפס כיוון חדש עם להקה תל אביבית שהתחברה לתרבות הרוחניקית ממקום קצת יותר מפוכח. קראו להם שוטי הנבואה (על שם אמירה מהגמרא), ולא במקרה אלבום הבכורה שלהם, שיצא בשנת 2000, נפתח ככה:
״הם אמרו לך בוא ותגיע אל האושר / ואתה מתחבט, ולוקח טיול עד הבוקר / מפחד לעזוב, להפסיק את הטוב, מבקש תשובה בזמן / ישתבח שמו״.
״ויאגרה״, אולי באופן חצי מודע, מגיב לזה. הוא שם מראה גם מול החומריות וגם מול הרוחניות: ״כל כך הרבה אין, יותר מדי לא, כל כך הרבה כלום״.
שר על מרטין לותר
פורטיס אמר שהשיר הזה הוא התנסות שלו בכתיבת גוספל, סוג של חלום ישן. הטקסט של השיר מדבר על כנסיה אבל גם על הארלם ועל אפריקה. סוג של חיבור בין שני המרטין לותרים המוכרים – הכומר הפרוטסטנטי ולוחם זכויות הקהילה השחורה. למרות הזעקה בפתיחה (של רותם דרור, חברת ג׳ירפות) זה לא ממש גוספל, אבל יש פה השפעות של מוזיקה שחורה, מפ׳אנק ועד היפ הופ, שנמצאות בחלק גדול מהאלבום.
קשה לפספס כאן את הגיטרה של סחרוף, שגם משתתף בעיבוד. כשמאזינים לאלבום הזה אחרי שלושת קודמיו, פתאום מתברר עד כמה הגיטרה הזאת משתלבת בטבעיות אצל פורטיס, ולא משנה באיזה ז׳אנר.
בחיק המשפחה
זה היה הסינגל הראשון שיצא כדי לקדם את האלבום. הסגנון הג׳אזי־בלוזי המעודן שלו הפתיע את הקהל, שרגיל לקבל את הפורטיס שלו אנרגטי ומופרע. הסינגל זכה למשהו בין התעלמות להרמת גבה.
מעטים זכרו שהלחן של הבתים הופיע כבר ב־1995 בתשדיר שירות למען הגנה מהשמש, עם השיר ״חשיפה מוגזמת מסוכנת לעור״, שביצעו האחים פורטיס. מעניין להקשיב לשתי הגרסאות ולשמוע איך הסטייל של הנגינה ובעיקר של השירה עשה שינוי כל כך חד על אותה מנגינה בדיוק.
המילים של השיר נראות במבט ראשון כמו גרסה מעודכנת ל״רד מעל מסך הטלוויזיה שלי״:
״בתים דולפים ממתח ומעודף ציפיות / מחכים לרצח שאחרי הפרסומות / המנחה מופיע והנה החדשות / שולף את האקדח ויורה במצלמות״
אבל האמת היא ש״בחיק המשפחה״ הוא חלק מגל של שירים שעסקו בחדירה האינטנסיבית של טלוויזיה וחדשות אל תוך השגרה הישראלית. למשל ״כלום לא עצוב״ של אביתר בנאי או ״הבא בתור או סוס״ של נושאי המגבעת, אחר כך יגיעו גם ״חליפות״ של הדג נחש וגם ״בסוף של יום״ של פורטיסחרוף, שיופיע ב״על המשמרת״.
המשותף לכל השירים האלה הוא אותו חיפוש משמעות תקופתי, התחושה שהחדשות צובאות על התודעה. כבר לא ימים תמימים של ״אדון טלפלא נראה כה נורא״. עכשיו החדשות, שמגיעות בשניים או שלושה ערוצים שונים במקביל, במבזקים, באולפנים פתוחים – שואבות את הצופה וכל אנרגיה שנותרה בו. וזה עוד לפני עידן הרשתות החברתיות.
מה שיפה היא העדינות שבה פורטיס מבצע את זה. קצת כמו קובי אוז, גם פורטיס מייצר אינטימיות עם המאזין. כאילו מספר לנו את הסיפור, בקול צרוד ועייף, למוד מלחמות ופיגועים ואקטואליה קשה.
הדלת
ייתכן שהשיר הזה היה ההצדקה המסחרית האמיתית של חצי אוטומטי. אם ״סיפורים מהתחת״ עבר קצת מתחת לראדר, הפעם זאת היתה הצהרה רשמית: סינגל חדש של פורטיסחרוף. ״הדלת״ נכתב למיזם של ״קשת״ שעסק ברב תרבותיות, ובמסגרתו צולם לו קליפ עם שלל דמויות ישראליות מכל מיני גוונים. הרוח הצבעונית הזאת השתלבה במקצב האתני של השיר.
בביקורות מהתקופה השוו אותו ל־Foreign Affair בגלל הטאץ׳ הערבי, אבל ״הדלת״ הוא שיר הרבה יותר קומוניקטיבי. למעשה, הצליל שלו הרבה יותר דומה לסגנון האתני שהתחיל להיות פופולרי בפופ המקומי. סגנון שאותו יגדיר, קצת אחר כך, עידן רייכל.
מה שיפה היא, שוב, הסינרגיה בין פורטיס לסחרוף. פורטיס שר את הבתים, שהם מורכבים יותר וכוללים כל מיני משפטים נוקבים, שחלקם גם מרפררים לשירי עבר: ״עומד מאחורי הצל״, ״מוריד עוד מסכה״.
סחרוף הוא זה שנכנס בפזמון האופטימי: ״אל תביט לאחור, לא הכל שחור״ ובסוף ״רק האהבה, בואי אהבה״.
זה היה סמל ליחסי הכוחות בין שניהם. סחרוף כבר בדרכו להיות כוכב ישראלי, מגשר בין תרבויות, משתף פעולה עם קשת רחבה מאוד של מוזיקאים (דבר שהוא מקפיד לעשות עד היום). פורטיס, מצידו, המשיך לעשות מה שהוא יודע. גם אם הוא שר קצת יותר מתון, בעיבודים קצת יותר צנועים, הוא עדיין מקפיד לבעוט, בדרכו.
אותה סינרגיה שקיימת בשיר הזה היא הגרעין שיוליד את האלבום האולטימטיבי של פורטיסחרוף, על המשמרת. עוד נגיע אליו, כמובן.
מלך הזנב
לשיר הזה מרפרר הציטוט שמופיע בתחילת הכתבה, הדימוי היפה של פורטיס כמלך עייף שחוזר מהכפור רק כדי לקבל חליפה חדשה ונוחה. אין ספק ש״נוחות״ הוא דימוי מתאים לאופן שבו פורטיס כותב ונשמע בחצי אוטומטי, אבל קשה לומר שמדובר ממש בחזרה מהכפור. פורטיס היה דמות נוכחת מאוד בתרבות הישראלית גם בשנים הנשכחות של 95׳-98׳. הוא נהנה מהפריבילגיה התקשורתית שלה זכה, עדיין, הרוק.
אבל פורטיס, למוד ניסיון, לא התייחס יותר מדי ברצינות לראיונות בתכניות אירוח ולהופעות על גבי פלייבק ברצועות הקליפים. הוא הרגיש שקם דור חדש של יוצרים ושהוא צריך לחפש מחדש את מקומו. הביטוי ״מלך הזנב״ נראה כמו דימוי סרקסטי של מצבו. המלך של החצר האחורית.
בעיבוד של השיר הזה משתתפים מוזיקאים נוספים לצד אייל אבן צור: אלדד גואטה, עידו אגמון ושמעון אבן צור, מתופף ג׳אז ותיק ואביו של המפיק. התיפוף העדין שלו בחלק משירי האלבום, עם מברשות במקום מקלות, נתנו לשירים את הרוח הנינוחה שפורטיס ואבן צור שאפו להשיג. גם זה חלק מאותה חליפה.
משחק בקוביה
השיר השני שברי סחרוף עיבד באלבום, ואחד החשובים שבו. פורטיס ביסס את הרעיון המרכזי כאן על המשפט המפורסם של אלברט איינשטיין: ״אלוהים לא משחק בקוביות״. מיטיבי לכת זוכרים שפורטיס כבר כתב שורה כזאת ב״באוויר״: ״החיים הם הפתעה, כמו משחק בקוביה״.
מה שמעניין כאן הוא שינוי נקודת המבט. אם אז השימוש בקוביה היה כדי להמחיש את הבריחה מהמציאות אל ההרואין, כאן אנחנו כבר מסתכלים על איזשהו ״איש כזה עם משקפיים״. אולי זה אלוהים, ואולי איזה פקיד רב כוח ששולט על חיינו.
גם השיר הזה הוא תוצר של הסגנון החדש של פורטיס. הוא נדמה כעוד שיר פנטזיה מהסוג שכבר נכתב בעבר, אבל הוא בעצם אישי מאוד. הוא נכתב מנקודת מבט של אדם שיושב לבד בחדר ורואה מסביבו את העולם מתערער.
זאת בדיוק אותה נקודת מבט שבה נוקט גם המעבד, סחרוף, בהאחר, אבל סחרוף רואה את הצד הקודר (״רועד עליי הבית, הסדק מדמם מהתקרה״, ״שום פתרון, הוא לא בטוח, האופק קרוב – הפצע פתוח״, ״ממיר את הכאב בכאב של אחרים״).
פורטיס בוחר להסתכל על החיים כמסע כאוטי וחסר הגיון, אבל כזה שיש בו קצת מכל דבר – עצב ושמחה, אופטימיות ופסימיות (״מדליק ומכבה, זורע ומשקה״). מעניין שזה היפוך תפקידים של הדמויות שהם מגלמים בהדלת – פורטיס הפילוסוף הקודר, ברי האוהב והאופטימי.
דינה פלסטלינה
שיר פחות אישי ויותר מהז׳אנר הסיפורי. אבל גם כאן אפשר לראות שמשהו נשמע קצת יותר מתון בגישה הכללית.
מה שנותן לשיר הזה את הרוח הנינוחה שלו הוא העיבוד. עידו אגמון, חברו של אבן צור ללהקת נעליים, השתתף כמעט בכל העיבודים באלבום (וגם ניגן בגיטרה). מעניין לשמוע את זה על רקע אלבום מצליח מאוד שאגמון הפיק ממש במקביל: גאולה של חמי רודנר ושליחי הבלוז, אלבום הסולו הראשון של רודנר אחרי הפירוק של איפה הילד. ניסיון להציע נוסחה חדשה לרוק הישראלי בימי פוסט־ניינטיז (כולל ההצהרה ״אין רוקנ'רול בעברית״).
רודנר הוא לא ממש פורטיס, אבל גם הוא התפרסם כסוג של ״ילד רע״ עם גישה שנראתה אז נועזת וחצופה. ההליכה שלו לכיוונים של בלוז ובלדות נוגות נראתה אז כצעד מסחרי, על רקע תקופת הפיגועים. אבל האמת היא שרודנר, כמו פורטיס, בתור ניצולי הילת הרוק של הניינטיז, ניסו למצוא כיוון. גם מאור כהן, עוד ילד רע שהתבגר, הוציא ב־1999 את טוב לנו יחד הסיקסטיזי.
הניסיון למצוא צליל חדש של רוק ישראלי יכול להסביר למה השיר הזה, שנשמע מצד אחד כל כך מוכר לאוזן של מי שהאזין לפורטיס עד כה, מצלצל אחרת.
בלי ראש אין ראש
שיר פורטיסי על פאם פאטאל במקצב של היפ הופ. אבל זה לא ״את לא״. ההיפ הופ של 2001 הוא כבר לא הניצנים הבודדים של 1994. באותה תקופה הדג נחש כבר הוציאו אלבום בכורה, שבק ס׳ חתכו משירי נעורים מצחיקים לכנען 2000, וסאבלימינל כבר הוציא כמה סינגלים. מהסיבה הזאת אפשר לשמוע את פורטיס פחות מתחקה אחרי הביסטי בויז ויותר עושה היפ הופ בסגנון שלו, שנשאר קצת אפל אבל גם פחות אגרסיבי.
האורח המיוחד שמצטרף כאן בפזמון הוא יורם חזן, איש כנסיית השכל, ביחד עם החצוצרה של כפיר כפר והסקסופון של אייל תלמודי, והמון סמפולים שמתרוצצים ברקע. סמפולים שאליהם אחראי פורטיס עצמו.
השילוב של סמפולים מחזיר קצת את פורטיס אל Foreign Affair ולקטעים כמו ״East on Fire״. גם זה חלק מסגירת המעגל שמציע חצי אוטומטי.
חצי אוטומטי
״הנה אני, שקרן כמו שקט, חבר של קפקא / שוטה בחסד, שפוי בלי סיבה / זהו אני, סליחה ששכחתי, קוצים על הכתר / לא שליח או נביא משוגע״.
האמת שכל מילה על השיר הזה תהיה מיותרת. מספיק לקרוא את הטקסט שלו. כל הסיפור כולו נמצא שם. שפוי, משוגע, שוטה, שקרן, נביא, שובר ומזיק כמו ילד. פורטיס מעולם לא היה חשוף כמו כאן. המצלמה שקופאת על פניו בסרט ״1999?״, כשהשיר הזה נשמע ברקע, מספרת את כל הסיפור. הוא מרוכז, כמעט לא זז, קצת מזמזם את המילים ורק מחייך במשפט ״וזוהי לא סטייה זמנית״.
זה השיר שמחלק את הקריירה של פורטיס לשתיים. הוא שם סוף לפורטיס המשוגע, הילדותי, הבלתי צפוי, ונולד מחדש – פורטיס המהורהר, הבוגר, החשוף. כך כתב עליו דור סער מן, בפוסט שהוקדש לעל המשמרת בבלוג ״תנין זקן״:
״האלבום הזה תפש את פורטיס בתקופה שהוא כנראה הרגיש מאד פגיע. יחד עם הנגיעות האלקטרוניות והאקוסטיות הרכות, זה שיר שבו נשמע שפורטיס כמעט בוכה בו״.
פורטיס כמעט ולא חזר מאז לחצי אוטומטי ולרוב השירים מתוכו בהופעות. למרות שלא כל השירים בו חשופים ופגיעים, זו הרוח הכללית שמנשבת מעל האלבום. פגיעות אישית וגם כללית. פיגועים מול משבר זהות.
גם את השיר הזה מעניין להשוות לשירים הראשונים של פורטיס. ״מחפש את עצמי״, ״דבש״, ובעיקר ״אינקובטור״. נראה שחצי אוטומטי הוא מעין עדכון גרסה לאותו פורטיס, שגם הרגיש חשוף ופגיע, אבל גם זועם ורושף. בגיל 43 הוא כבר מרגיש הרבה פחות רושף, וכישרון הכתיבה שלו השתכלל והשתבח. אז הוא צעק ״תנו לי לצאת״. עכשיו הוא אומר ״הנה אני״.
דישנובה
אם חשבנו שהאלבום נסגר באותה הצהרה דרמטית, פורטיס חוזר לעוד סיבוב אחד. שיר בלי פתיח, שמתחיל בשירה שלו: ״מדברים על העתיד ולא מוצאים את הפקיד שיתקן את השולחן / יש בית, יש חלון אבל איפה הגאון, שיצא מהארון״. זאת שורה כל כך פורטיסית, וממש שומעים שהוא שר אותה עם חיוך.
זה שיר קודר, לא מצחיק בכלל, ציני ועוקצני, שמתחבר למסורת של ״כוכב הקופים״ ו״לונדון תל אביב ברלין או בריסל״. אבל יש טוויסט. זו לא רק ההפקה העליזה, אלו גם נעמי, גיא ואנני פורטיס, בני משפחתו, שמצטרפים למקהלה בפזמון:
״איזה מין מקום מצחיק / שמח אבל לא מספיק / כולם גרים ביחד / מתחת לתחתית״
הפזמון הזה כל כך סוחף ומרגש, שאי אפשר שלא להצטרף אליו בשירה. השיר הזה אורז בתוכו את הסיפור, ומכניס פנימה מוסר השכל. הוא עוסק במקום. אולי המדינה או העולם, אולי עולמו הפנימי הסוער של פורטיס – אצלו זה תמיד משולב זה בזה. אבל הפעם הוא כבר לא רוצה לעוף לכוכב הקופים. הפעם הוא מבין שכאן הוא נשאר, ביחד עם המשפחה, מתחת לתחתית.
חצי אוטומטי יצא בנובמבר 2001, לראשונה עבור פורטיס בחברת ״הליקון״. פורטיס עדיין נע על תהילת המופע עם סחרוף, וגם תמך מרחוק בהקמת אתר אינטרנט חלוצי לזמנו, שיצר סביבו קהילת מעריצים חדשה וצעירה.
מצד שני, הביקורות לא יצאו מגדרן. הנה ביקורת אופיינית מהאתר Ynet, שהתפרסמה ב־28.11.2001 על ידי גבע קרא עוז:
״פורטיס, בגילו, כבר לא יכול להיות נער המהפכה הזועם של פעם, ואין שום סיבה להתאכזב מכך. הבשלות האישית לא פגמה בכישרון ההלחנה שלו, בטקסטים המושחזים ובכריזמה המושפרצת לכל כיוון. הבעיה היא שפורטיס שוב בחר ללוות את עצמו בשורת יוצרים, שלא בטוח שהייתה הכי מתאימה לו (…) פורטיס נשמע במיטבו כשהוא מוקף בסאונד מלא ורב עוצמה, עם ביט ענק של חטיבת קצב. תחושת האיפוק ששורה על חלק מהשירים פוגמת בהם ולא מאפשרת לממש את הפוטנציאל הטמון בהם״
כל זה עמד, כמובן, בהשוואה לביקורות הנלהבות שקיבל סחרוף חודש אחר כך, עם האחר. חצי אוטומטי נשאר סוג של בן חורג בדיסקוגרפיה של פורטיס. הוא למעשה החלק השני בטרילוגיה האישית שלו, שהתחילה כמעט עשור קודם עם להתראות בחלומותיי, ותסתיים עשור אחר כך עם החבר אני – שלושה אלבומים אינטימיים שמדברים על אדם מול עצמו ומול העולם.
האלבום הזה יוליד פורטיס חדש. בכל אלבום שלו, מעתה והלאה, הוא יבחן צד מסוים בקיום האנושי. אבל לפני שזה יקרה, הוא יקח פאוזה ארוכה מאלבומי סולו וינסה למצוא את עצמו בכל מיני שדות, ישנים וחדשים, ולהבין מי זה פורטיס של שנות האלפיים.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
