מראיינת: ״מה אתה חושב על מוזיקאים צעירים שמעריצים אותך?״
פורטיס: ״יכול להיות שבגלל הגיל שלי, הכרונולוגי, אני מין אבא כזה״
מ: ״איזה תקליט אהבת השנה?״
פ: ״אהבתי את התקליט של להקת רעש״
מ: ״הוא יצא בשנה שעברה״
פ: ״כן, אבל בשבילי הוא ממשיך גם לתוך השנה הזאת. אין אצלי שנים. רעש הייתה אחלה להקה בשבילי בשנה הזאת״
(מתוך תכנית סיכום שנה, הערוץ הראשון, אוקטובר 1995)
שנת 1995 האירה פנים לפורטיס.
שבע שנים אחרי החזרה הראשונית לארץ, חמש שנים אחרי ההשתקעות הסופית ועזיבת אירופה, שנתיים אחרי הפרידה מסחרוף, היה נדמה שכל החלקים נפלו למקום הנכון.
בסוף השנה הקודמת הוא הוציא את האלבום המצליח ביותר שלו, שוטר פושע והענק הלוחש. הוא הקים להקה חדשה: האחים פורטיס, שהופיעה בהצלחה גדולה, חיברה אותו לכוחות צעירים וגרמה לו להיראות רלוונטי ובועט גם בגיל 41. הרוקרים הצעירים ראו בו אב רוחני ומודל לחיקוי. מול מוזיקאים אחרים בגילו, שנראו מאובנים ומיושנים, פורטיס היה רענן, חתרני ופרוע ממש כמו בתחילת הדרך.
בתכנית שמצוטטת כאן למעלה הוא מרואיין אחר כבוד, כזקן השבט שמפרגן לצעירים, לצד ראיונות הזויים מעט עם מאור כהן, ענבל פרלמוטר, דנה ברגר, איגי וקסמן, טל גורדון אבל גם ארקדי דוכין, דנה אינטרנשיונל, משינה (בפנים נפולות אחרי אסון ערד) והאקט המרכזי של התכנית, שגם מבצע משיריו בסופה – רמי קלינשטיין.
בחירת המשתתפים הזאת יכולה להדגים משהו על מצבה של המוזיקה הישראלית בסוף 1995, בדיוק באמצע העשור.
מצב הרוק האמיתי
שנות התשעים התחילו בסערה גדולה עם מה שהיה נדמה כפריצה הגדולה והמשמעותית של הרוקנ׳רול אל מרכז התרבות הישראלית. לא עוד תרבות שוליים שנאבקת על מקומה אלא סצינה מוזיקלית תוססת עם הייפ תקשורתי עצום. הבעיה שצפה די מהר הייתה ההידלדלות של הקהל.
כמו שסיפרנו, כבר בשנת 1993 סבל מועדון הרוקסן, ה־סמל של הסצינה המקומית, מירידה בהכנסות ונאלץ לסגור את שעריו. ב־1994 עדיין יצאו הרבה מאוד אלבומים של הרכבים צעירים בחברות תקליטים גדולות, אבל אלו היו כבר האדים של ההייפ. התנופה הגדולה של תחילת העשור התחילה להאט בהדרגה, עד שחטפה שתי מכות קשות.
המכה הראשונה התרחשה ב־18 ביולי 1995, באירוע המרכזי של הרוק הישראלי באותן שנים – פסטיבל ערד. לפני הופעת הפרידה של משינה, במהלך מופע החימום של טיפקס, ממש בזמן השיר ״הרבי ג׳ו כפרה״, התמוטט אחד השערים כתוצאה מלחץ וצפיפות של הקהל. שלושה צעירים מצאו את מותם באירוע הטרגי. הפסטיבל הופסק, ולמרות ניסיונות לחדש אותו בשנים הבאות, הוא דעך עד שפסק.
אסון ערד היכה בתדהמה את הסצינה המקומית. פסטיבל ערד היה המקום היחיד שבו להקות צעירות יכלו להופיע מול קהל של אלפים (בשנים הבאות ״ליל אהבה בצמח״ יתפוס את המשבצת הזאת), באסון היה סוג של אובדן תמימות מול אותם בני נוער שהיו קהל היעד העיקרי למוזיקה חדשה בארץ. אותם בני נוער מצאו את עצמם, שלושה חודשים אחר כך, מתאבלים מחדש.
ב־4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר העירייה. בסדרה ״סוף עונת התפוזים״, אמיר בן דוד מסתכל אל המצלמה ואומר בצער: ״רצח רבין זה מות הרוקנ׳רול״. הקביעה הזאת, לפיה אחרי הרצח הרדיו רצה רק מוזיקה רגועה ושקטה והתעלם מגיטרות, היא מיתוס שעומד במבחן המציאות באופן חלקי.
בואו נסתכל על התקופה שקדמה לרצח רבין. עוד ב־1992 שלמה ארצי הוציא את ירח, ההצלחה הכי גדולה שלו, ובשנים שאחריו הוא הופיע ללא הפסקה ובהצלחה עצומה, כמעט חסרת תקדים. רמי קלינשטיין הוציא ב־1995 את תפוחים ותמרים, ריטה הוציאה שנה קודם את אהבה גדולה וגם אביב גפן, שזוהה עם דור הרוקסן, הוציא את III ובו להיט הפסנתר הענק ״האם להיות בך מאוהב״ (ואחריו את ״אהבנו״ באלבום שומקום).
חוץ מהם היו גם גידי גוב עם אלבום הדואטים של ״לילה גוב״ ועוד שלל להיטים שנעו כולם בין אמצע הדרך לבלדות שקטות: ״השיר שיביא לך אהבה״ של גלי עטרי, ״לאט לאט״ של שלום חנוך, ״התחנה הישנה״ של טיפקס, ״כשתבוא״ של בעז שרעבי, ״תשאירי לי מקום לחבק אותך״ של אבטיפוס ו״בגללך״ של אריק איינשטיין, שהוציא באותה שנה את האלבום הנמכר ביותר שלו אי פעם: יש בי אהבה.
בזמן שהגיטרות געשו ושטפו כל חלקה תקשורתית, הקהל הישראלי הצביע ברגליים. הנוער שהגיע לרוקסן היה סוג של בועה. הקהל הרחב, ששטף את הופעות הפארקים של ארצי וריטה, חיפש משהו אחר, מנחם יותר, שגם התאים לתקופה הקשה של פיגועים וקיטוב חברתי ופוליטי. נדמה שהשינוי החד בנובמבר 1995 לא היה בדעת הקהל, אלא בעיבוד התקשורתי שלה.
ב־1 בנובמבר, שלושה ימים לפני הרצח, אלדד קובלנץ מונה לתפקיד מנהל גלגלצ. אחרי שנתיים של דשדוש, קובלנץ יצר מנגנון שנועד לשנות את התחנה מהיסוד ולהגדיל את מספר המאזינים. בעצתו של ארז טל, קובלנץ ייסד את ״סופשבוע רגוע״, רצועה ששברה שיאי פופולריות ושיקפה את התקופה העצובה והמבלבלת שאחרי רצח רבין.
1996 הייתה שנה של פוסט טראומה במוזיקה הישראלית וגם בתקשורת הישראלית. הדכדוך הכללי בארץ השתקף גם באלבומים שיצאו: שניים של שלמה ארצי, הילד שבך של יהודה פוליקר, רק הלב יודע של פבלו רוזנברג, שלום לתמימות של רונית שחר, המקום ההוא של נורית גלרון ואפילו אלבומים עם אפיל קצת יותר אדג׳י, כמו תותים בחום של לחש, הכחול האפור הזה של סיון שביט או סוף המדבר של שלום גד, התאפיינו כולם במלנכוליה.
מי שבלטו בהיעדרן הכמעט מוחלט ב־1996 היו הרכבי הרוקסן. להקות שהיו פוריות מאוד בשנים האחרונות התפרקו או יצאו להפסקות ארוכות. בשנה הזו יצאו אלבומים של זקני צפת, רעש, סאבווי סאקרס ואיפה הילד וגם רוקפור והמכשפות הוציאו אלבומים מבוססי קאברים, אבל ניכר שמשהו שם נשבר. הגיטרות התחילו להיעלם.
אז איפה הם?
וכאן אנחנו חוזרים לגיבור הראשי ולגיבור המשנה בסדרה שלנו.
נתחיל מגיבור המשנה.
ב־1 בינואר 1996, שנתיים בדיוק אחרי אלבומו הקודם, יצא חם על הירח, האלבום שהתחיל את הפיכתו של ברי סחרוף מגיבור שוליים לכוכב הרוק הגדול ביותר בארץ. על רקע התחושה שאלבומי גיטרות הם אופנה חולפת, סחרוף דווקא החליף את ההפקה המורכבת ורבת השכבות של סימנים של חולשה בהפקת רוק־פופ אורגנית וחמה. התוצאה הצליחה במידה שהפתיעה את כל המעורבים: שלושה להיטי רדיו ענקיים (״בואי הביתה״, ״חם על הירח״ ובעיקר ״מפנה מקום״) בשילוב עם הופעות שהלכו וצברו תאוצה, חשיפה תקשורתית וקליפים מושקעים.
דווקא בתקופה שבה כולם הספידו את הגיטרה, סחרוף שם אותה במרכז והוציא אלבום שהיה רב־מכר וקיבל אלבום זהב. 1996 היתה שנה מוצלחת מאוד לסחרוף. בנוסף לחם על הירח הוא הלחין שני פסקולים (״קלרה הקדושה״, שעליו זכה בפרס אופיר, ו״לנגד עיניים מערביות״), הפיק לדן תורן את אלבומו יורד נמוך, ויצר עם אהוד בנאי שיר על בסיס פלייבק של יוסי אלפנט בשם ״הנה היא באה״, שנכלל באוספ אלפנט.
ההצלחה של סחרוף באה על רקע ירידת קרנו של פורמט הלהקה, אבל גם התאימה מאוד להתבגרות של הקהל. הצליל שלו היה פחות פרוע ויותר מחושב ומסוגנן. גם הגיל שלו (39) התאים לתדמית שנוצרה כמעין ״מבוגר אחראי״ בסצינת הרוק הדועכת.
חודשיים אחרי חם על הירח, במרץ 1996, יצא איפה הסוסים. על האלבום היו חתומים האחים פורטיס, כאילו כדי לתת קונטרה לתחושה שאופנת הלהקות נגמרה. לכאורה, זה היה אלבום ההמשך לשוטר פושע והענק הלוחש. אבל בפועל, משהו קרה. משהו שיהפוך לנקודת מפנה בדרכו של פורטיס, ובעיקר ביחסים שלו עם הקהל ועם הדימוי הציבורי שלו.
איפה הסוסים הוקלט בסוף 1995 באולפני פאפא. הסינגל הראשון מתוכו, ״הפסיכולוג אמר״, יצא בקיץ. על עטיפתו נכתב שהוא יופיע באלבום ״קולקצית קיץ 96׳״. בסופו של דבר, השיר הקצבי לא נכנס לאלבום, שקיבל בכלל שם אחר ברוח שונה. שני השינויים האלה הם העדות למצב רוחו של פורטיס בתקופה ההיא, ולקו הכללי של האלבום.
זה אלבום מוזר. הקו המוזיקלי שלו כבד מאוד, מלא דיסטורשנים, כמו קודמו – אבל השירים לא מאוד סוחפים. למעשה, זה אלבום עצוב מאוד, מדוכדך. אבל לא הדכדוך של ״סופשבוע רגוע״. משהו יותר עמוק וכואב.
למרות שהאלבום נוצר בליבה של תקופה קשה מאוד, בין הפיגועים, אסון ערד ורצח רבין, זה לא אלבום פוליטי במלוא מובן המילה. הוא בוודאי לא בוטה ומפורש כמו 1900?. האמירות כאן מעורפלות ומטושטשות הרבה יותר, ונוגעות בדבר שחוזר לא פעם בשיריו של פורטיס – החיבור בין הקטסטרופה בחוץ לדיכאון הפנימי.
הבעיה של איפה הסוסים היא שהוא לא נמצא עד הסוף בשום מקום. הוא לא פוליטי, הוא לא פופי, הוא לא מכוסח. זה אלבום פרום, מבולבל, מבוהל ומהוסס: השיקוף המושלם לישראל 1996.
הציטוט שהופיע בתחילת הכתבה, על אהבתו של פורטיס ללהקת רעש, מתקשר גם הוא לאלבום.
רעש היתה להקה יוצאת דופן בנוף הרכבי הרוקסן. הם היו סוג של אנטיתזה לרוקרים הכריזמטיים. אמיר קרטס ז״ל, שהקים את הלהקה, שאף ליצירת קטעים כבדים וניסיוניים ברוח שהזכירה מאוד את האינדי הבריטי של ראשית העשור ובעיקר את גל השוגייזינג של הרכבים כמו Slowdive, Lush ו־Ride. עוד השפעה פוטנציאלית על רעש וגם על פורטיס היתה סצינה בריטית קטנה שכונתה New wave of the new wave, עם הרכבים שניגנו כמה שיותר רועש אבל גם כמה שיותר זרוק (ביניהם These Animal Men ואלסטיקה).
אלבום הבכורה של רעש, רעש רק רעש ק, נכנס לתודעה בעיקר בזכות הלהיטים שכתב ג׳וני שועלי: ״לעיתים״ ו״נוסע לבד״. אבל דווקא קרטס היה זה שנתן את הטון, והשירים שלו, כמו ״טים״, ״מדברים״ ו״ניגונים״, השפיעו מאוד על מוזיקאים אחרים. כמוהם גם אלבום הסולו של שועלי, האלף ואחד, שבו השתתפו חברי רעש. בכלל, הם היו חבורה יצירתית ופעילה מאוד בתקופה ההיא ועבדו עם מוזיקאים נוספים כמו ברי סחרוף, אסף אמדורסקי וחיים לרוז, שהשתתף גם באלבום השני של רעש, שיצא ב־1996 ונקרא תמימות.
הרוח המחתרתית של רעש, הסאונד המלוכלך שלהם, השירים הבלתי מהודקים – כל זה השפיע מאוד על פורטיס ועל אלבומו החדש:
איפה הסוסים
שירי פתיחה באלבומים היו תמיד נקודת מפתח עבור פורטיס. מהשקט שלפני ״דבש״ ועד ההליכה המסתורית באולפן של ״תלוי על הצלב״, כמעט תמיד האלבומים שלו נפתחו עם שיר קצבי וסוחף. והנה הוא מתחיל את האלבום עם קליד גבוה שאליו מצטרפת גיטרה אקוסטית ומקצב בסיסי, שעליו פורטיס מקריין את הטקסט הבא:
״על ספסל מתחת עץ ושקי אשפה
יש לו בית ויש לו ממלכה
חי בעגלה של סופרמרקט מלאה סודות
כמו שלט מהבהב של תקוות אבודות״
הטקסט של השיר מגולל סיפור על מין הומלס שנושל מנכסיו, תיאור קולנועי שאפשר ממש לדמיין תוך כדי השיר. פורטיס לא שר אלא מספר, בצורה כמעט רובוטית, עד שמגיע הפזמון והצעקה: ״איפה הסוסים???״
לאורך השיר המקצב לא משתנה. הלהקה ממשיכה לנגן בצורה מאוד מתונה, מונוטונית כמעט. זה אולי נשמע כמו שיר לא מלהיב, אבל הוא אולי אחד משירי הפתיחה החזקים ביותר של פורטיס אי פעם. כל הבלבול וחוסר האונים ששורים על האלבום נמצאים כאן, במתח בין סיפור האגדה לבין הצעקות החורכות.
איך שניצחת
שיר פורטיסי מהזן הלכאורה מוכר. אותה פאם פאטאל (שמגלמת בקליפ טינקרבל, אחת מהאייקונים הגדולים של התקופה) שאליה עורג הכותב. מצד שני, לעומת הפוזיציה הבטוחה בעצמה של שירים כמו ״הענק הלוחש״ או ״היא קלקלה את כולם״, פורטיס שר כאן, כמו בכל האלבום, בקול צרוד, כמעט נואש.
אגב, אם מחפשים השפעה בריטית, אפשר לשמוע אותה בצורה מאוד בולטת בסאונד של הגיטרה כאן, שמאוד מזכיר את Blur וספציפית את ״Country House״, שיצא ממש כמה חודשים לפניו.
אוקיינוס הדמעות
ברוח התקופה, גם האלבום הזה כולל שיר שמתייחס, גם אם במרומז, לרצח רבין. זה נדמה כשיר פרידה בין בני זוג, אבל הביטוי (היפהפה) ״אוקיינוס הדמעות״ ובעיקר משפט הסיום של השיר – ״אמרת לי שחשוב לבכות, חשבתי שכדאי לטעות״ – יכלו להיכתב רק בעקבות הטראומה ההיא.
מעניין שסחרוף הלחין ממש באותה תקופה שיר אחר שמתייחס לרצח רבין בשם ״קשה לכתוב דמעות״. מי שביצע אותו היה לא אחר מאשר אריק איינשטיין, שביקש ספציפית מסחרוף להלחין את הטקסט של אילן גולדהירש. דווקא באלבום חם על הירח אין בכלל התייחסות לרצח, על אף שיצא בסמיכות. אולי חוסר ההתייחסות והאסקפיזם שסחרוף סיפק איפשרו לאלבום להצליח יותר בקרב הקהל (אם כי הקו הזה ישתנה מאוד באלבומים הבאים שלו).
ייתכן שהבחירה של פורטיס לא להתעלם ולשלוח את הידיים ישר לתוך הבוץ הרחיקה ממנו את הקהל. התייחסויות לרצח רבין התקבלו רק אם היו מחבקות או מנחמות. ההופעה של האחים פורטיס בתכניתו של יאיר לפיד, מבצעים את השיר הזה, נראית לא מנחמת ולא אסקפיסטית. הם פשוט זרקו הכל בפרצוף, בלי פילטר.
בודהה פרטי
השיר הזה הוא דוגמה טובה להשפעה של רעש. המתח בין הבתים השקטים לפזמון המכוסח, הנגינה שנשמעת קצת כמו ג׳אם, הפילטר שמונח על השירה של פורטיס – הכל מאוד מזכיר את השירים של קרטס. למרות זאת, הטקסט די משעשע, ומספר על פסל בודהה קטן שפורטיס החזיק בביתו. אולי כביקורת על פנאטיות דתית, אפרופו רצח רבין.
איש השיש
שיר שמציג אורח מפתיע – אלי לוזון. לוזון לא היה זר לעולם הגיטרות. למעשה, הופעת האורח שלו כאן היא מעין המשך לקולות הרקע המיתולוגיים שלו ב״למה ליבך כמו קרח״ של גידי גוב. אבל לעומת השיר ההוא, כאן המעורבות שלו הרבה יותר גבוהה. הוא לא רק שר את הפזמון אלא גם משתתף בעיבוד ומנגן את תפקיד הקלידים המסתלסל.
למרות זאת, זה לא ממש שיר ים תיכוני. מי שהכיר את הדיסקוגרפיה של פורטיס כבר ידע שהוא יכול לייצר קטעים יותר אוריינטליים. מה שמעניין כאן הוא החיבור לאמן שמגיע ממש מתוך הסצינה הים תיכונית, סצינה שהייתה ב־1996 על סף ההתפוצצות התקשורתית הגדולה שתקרה ממש עוד מעט, בשנה הבאה. נגיע לזה.
אשמה
עוד שיר מקבוצת המיואשים. בלוז איטי שנבנה לאט לאט עד שהופך לסערת גיטרות, עם מילים עצובות ונוגעות ללב. זה שיר ארוך במיוחד (מעל 6 דקות), וגם זה סמל לרוח של איפה הסוסים. בניגוד לשוטר, ששאף להפקה מדויקת, הוא נותן כאן לעצמו דרור להתפרע, להיכנס עם הלהקה לג׳אמים ארוכים, לעוף עם המחשבות.
האיש שהמציא עולם
ללא ספק שיר עם השפעה בריטפופית מובהקת. אולי המנגינה היפה באלבום. האם הטקסט הוא סאטירה פוליטית או אמירה אישית? כרגיל אצל פורטיס, אין לדעת. מה שבטוח הוא שהאחים פורטיס נשמעים כאן במיטבם. מגובשים כמו להקה שהופיעה והשתפשפה לא מעט. כשהמחשבות של פורטיס נודדות והטקסטים שלו מעורפלים, הלהקה היא שזאת שמחזירה אותו לקרקע, גם בקולות הרקע היפים.
תטרוף אותך
נראה שהשיר הזה נכתב ממש במטרה להיות להיט. מקצב קליט להפליא לצד קליפ פרובוקטיבי, שמאזכר את הסרט ״שולץ״ (עם תחפושת האסטרונאוט), וגם את ״אמריקה״, עם רקדניות שלובשות את דגל ארצות הברית.
גם ״אמריקה״ נכתב ברוח דומה, של ניסיון לכתוב משהו שיצליח. בניגוד אליו, ״תטרוף אותך״ שובץ לקראת סוף האלבום, נבלע בו לגמרי ולא הצליח לסחוב איתו את השאר.
לילה משומר
אם דיברנו על התייחסות לרצח רבין, השיר הזה מתייחס לרצח, ואולי גם לתקופה שקדמה לו, בצורה המפורשת ביותר: ״מדת לדת ומאל לאל הרעל נשפך והדם משתולל״.
גם הוא לא נכנע לכללי הטקס. אין בו שום דבר מנחם. להיפך, מקצב התופים מאיים, חסר מנוח, דוהר קדימה. פורטיס אפילו דוחף מחווה קטנה לאלילו דייויד בואי: ״מתחנה לתחנה הלילה דוהר ועומד בלי תנועה״. ביולי של אותה שנה, בואי הגיע להופעה בישראל, ופורטיס הנרגש אפילו התראיין ל״ערב חדש״ וניסה להסביר את הערצתו רבת השנים.
אולי
שיר שנשמע קצת כמו ההמשך של ״ניצוצות״: ״אותו האיש אבל זה לא אני״. בזמנו הוא יצא כסינגל ואפילו הושמע מעט. המקצב שלו, שהזכיר בוסה נובה, נשמע מעט יותר ידידותי לרדיו, בוודאי ביחס למוזיקה שיצאה מסביב. למרות זאת, הקהל של פורטיס לא כל כך זכר לו חסד, והשיר פשוט נעלם ונשכח.
מצעד האיוולת
שיר מעניין במיוחד, עם מקצב גרובי ומדבק, ופורטיס ששוב לא ממש שר אלא יותר מדבר את הטקסט הבוטה:
״הנה הם שוב צועדים את מצעד האיוולת
חיוך מטומטם על פניהם הסתומות
רובה ביד רודפים רדופים שאיבדו את הדעת
כמו עדה של טורפים שמריחים דם בחושך״
העיבוד של השיר הזה מזכיר את הרכבי הרוק הגרמניים של שנות השבעים (מה שקראו ״קראוטרוק״). מקצב מדיטטיבי עם שירה שנשמעת כמו חצי אלתור, ונגינה שנשמעת כאילו יכולה להימשך לנצח. פורטיס אהב את ההרכבים האלה והושפע מהם בעיקר בשנות השמונים. גם בואי, אגב, הושפע מהם וזה יכול להסביר את החיבור העקיף של פורטיס.
כאן החיבור לגרמניה מתחבר גם לטקסט ולרוח הדיכאונית ששורה על השיר. במובן הזה הוא מאוד נאמן לרוח של הרכבים כמו can או neu. ל״מצעד האיוולת״ נוצר רמיקס על ידי דדי טל, שהדגיש את הפן הקראוטרוקי שלו. הרמיקס הזה נכלל ב״אוספ נענע 3: Different Clouds״, שבו נכללו גם שני רמיקסים לשירים של סחרוף וקטעים נוספים באווירה ניסיונית של דורלקס סדלקס, ביקיני ודיואלט.
ונוס על קרטון
שיר הסיום הארוך במיוחד (7 וחצי דקות) נשמע קצת כמו המשך של קודמו, עם מקצב קבוע ומדיטטיבי, והפעם עם טקסט פסיכדלי שסוגר את החוויה המוזרה והקצת מטלטלת שהיא האזנה ל״איפה הסוסים״. אולי האלבום הניסיוני ביותר של פורטיס, שגם בסיומו לא מפחד להמשיך ולהמשיך ולא להקל על המאזין.
״איפה הסוסים״ יצא, כאמור, במרץ 1996. באותו חודש שטפו את הארץ פיגועי התאבדות קטלניים וקשים במיוחד. לא היה ברדיו מקום לשירים כאלה. באופן כללי לא היה ברדיו מקום לגיטרות. פורטיס ניסה, אולי באופן לא מודע, לערבב בין הגישה הגאראז׳ית של ״שוטר״ לבין הכתיבה הפגיעה של ״להתראות בחלומותיי״, ואיכשהו זה לא נדבק יחד.
זאת היתה נקודת המפנה. הרגע שבו סחרוף התחיל להמריא ופורטיס חזר למעמד של אמן שוליים מוערך עם קהל קטן. התקשורת ניסתה לייצר עניין ולהשוות ביניהם כל הזמן, אבל למעשה שניהם הבינו את ההגיון בהתפתחות הזאת. כל אחד מהם תפס את המקום שהתאים לו. אולי בגלל זה הם נשארו חברים, וגם בתקופה ההיא התארחו פה ושם, לרוב בהפתעה, בהופעות זה של זה.
פורטיס הבין את יחסי הכוחות החדשים בינו לבין הקהל, וניסה לשנות כיוון. אחרי שמונה שנים, כשהוא היה למעשה הסיבה או התירוץ להקמת ״נענע דיסק״, פורטיס עזב את הלייבל. הוא לא יחזור אליו יותר, ולמעשה מכאן ועד היום הוא לא התחייב לאף חברת תקליטים בצורה מלאה.
האחים פורטיס, בינתיים, השתנו מעט. יובל שפריר, שניגן עם פורטיס מאז ״סיפורים מהקופסה״, עזב, ואחריו גם אורן קפלן. אל ג׳נגו הצטרפו נושי פז ורן שמעוני, וההרכב הזה הופיע עד תחילת 1997. כשנגמרו הופעות ״איפה הסוסים״, בא הקץ גם לאחים פורטיס. הלהקה האחרונה של פורטיס עד היום.
תקופת הלהקות נגמרה, גם ההצלחה המסחרית קצת התרחקה, הגיטרות כבר לא שולטות בצליל הישראלי. הגיע הזמן לחשוב מה הלאה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
