״פרידה? אממ… אנחנו מפסיקים לנגן ביחד, אחרי 20 שנה שאנחנו תקועים אחד בתחת של השני. אני חושב שהגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יתהלך בדרכו. אם נחזור? אני מתאר לעצמי, מכורח הנסיבות, חברים וזה… אולי כמו כוורת, כל חודשיים איחוד״.
(פורטיס, נובמבר 1992, ראיון לתוכנית ״קול הרוק״)
ב־12 בפברואר 1993 התקיימה ברוקסן הופעת הפרידה של פורטיסחרוף. הופעה אחרונה בסיבוב מיוחד. ניתוח להפרדת ה־ס׳. עכשיו הם שתי ישויות נפרדות: פורטיס וסחרוף. חצי שנה אחר כך, בפסטיבל ערד, סחרוף עלה לבמה לראשונה לבדו עם להקה. השמועות סיפרו שהוא מבשל אלבום יוצא דופן ושונה מכל מה שעשה עד כה, שהוא חבר לרע מוכיח ויחד הם הסתגרו באולפני העוגן ורקחו משהו מפתיע במיוחד.
ההופעה של ברי בפסטיבל ערד סימלה את תחילת דרכו העצמאית, ללא פורטיס. הוא ביצע בהופעה הזאת בעיקר שירים מוכרים, כמו ״ניצוצות״, ״הפוך״ ו״אין קץ לילדות״, כמה קאברים וגם שיר חדש, לראשונה עם טקסט שכתב בעצמו: ״כמה יוסי״. הצליל של ההופעה הזאת היה מכוסח במיוחד, מלא דיסטורשנים, כמעט מטאלי. שינוי די קיצוני מהצליל העדין, חסר הביטחון, של ״הכל או כלום״.
ב־1.1.1994 יצא התוצר של חודשי העבודה הארוכים הללו. אלבום הסולו השני של סחרוף, והפרויקט הראשון שלו ללא פורטיס: סימנים של חולשה.
על האלבום הזה אפשר לכתוב כתבה שלמה בפני עצמו. יצירה פורצת דרך, חדשנית, מקורית, בלתי צפויה. סחרוף, לראשונה, כתב מילים ושינה את צורת השירה שלו. הוא הפך למבצע עם הרבה יותר ביטחון וסטייל, ויחד עם רע מוכיח בנה מעטפת סאונד שלא נשמעה כמעט בארץ. הם שילבו אלקטרוניקה עם דיסטורשנים, ג׳אז עם דאנס, טריפ הופ ורוקנ'רול עם המון המון שכבות של סימפולים.
האלבום הזה הרגיש כמו הצהרת ניצחון. משויף עד סופו, בלי רגע מיותר. המבקרים נפלו מהרגליים. ברי סחרוף הפך מהגיטריסט השקט לפרונטמן. גיטריסט־יוצר־זמר עם סגנון מיוחד משלו, ועם הרפתקנות וסקרנות לחקור טריטוריות חדשות.
הקהל לעומת זאת, קצת פחות קיבל את סחרוף החדש. בזמן אמת, למרות קידום מסיבי מצד נענע דיסק, האלבום זכה להצלחה מסחרית פושרת. אבל עם הזמן סימנים של חולשה הפך לאבן דרך ולאחד מאלבומי המפתח של שנות ה־90 במוזיקה המקומית. במידה מסוימת, הוא בישר על חילופי עונות לא רק בקריירה של סחרוף אלא בכלל בסצינת הרוק המקומית.
אין קהל לרוקנ'רול בארץ
כבר בשנת 1993 ניכר שההתלהבות מגל להקות הרוקסן נרגעה מעט. הבאזז התקשורתי החל למצות את עצמו, והקהל הצביע ברגליים. בסוף אותה שנה קרו שני צעדים מכריעים ביחסים שבין תקשורת, קהל ורוקנ'רול.
הראשון הוא הסגירה של הרוקסן. המועדון המשיך להתקיים ב־1994, אבל כמעט ללא הופעות, עד שלבסוף נסגר לגמרי. בסוף 1993 חמי רודנר עמד על הבמה ברוקסן ואמר: ״אין קהל לרוקנ'רול בארץ. אנשים מעדיפים לשבת בשולחנות, לאכול צ׳יפס ואיזו להקה שתשים פלייבק לצ׳יפס. זה מאוד מאוד עצוב״.
הצעד השני התרחש ב־4 בנובמבר 1993, כמעט במקביל לשקיעת הרוקסן, כאשר עלה לאוויר ערוץ 2 המסחרי. אותו ערוץ 2 שבגרסתו הניסיונית נתן במה אדירה לרוקנ'רול ולפופ המקומי, הוא עכשיו מדורת שבט שנדרשת לכללים אחרים לגמרי. אחת התכניות המרכזיות הייתה המעגל של דן שילון. תוכנית שממחישה בצורה הכי פיזית מה זה ערוץ 2 – מעגל שבו יושבים ביחד פוליטיקאי, דוגמנית, זמר, בדרן ועיתונאי, וחייבים כל הזמן לייצר עניין, בכל דרך אפשרית.
כל השינויים האלו התקיימו לצד תקופה קצת מוזרה במדינת ישראל, לפחות באזורים שבהם הסתובבו אנשי התרבות והמוזיקה. הסכמי אוסלו והשלום עם ירדן, פריחה כלכלית, תל אביב בשיאה, ערוצי כבלים חדשים שמחברים את ישראל לעולם. הכל נראה פתאום קצת אופטימי. סוג של נשימה לרווחה.
קורותיו של אדם מפוצל אישיות
1993-1994 היו שנים יוצאות דופן גם מבחינה תרבותית. לצד הרכבי הרוקסן שהמשיכו להוציא חומרים גם אחרי מותו של המועדון האהוב, התפתחו במקביל שני זרמים מרכזיים. הראשון, המיינסטרימי, הוא הצליל החם, האמריקאי והאיצטדיוני של שלמה ארצי, רמי קלינשטיין וריטה. הצליל הזה ילך ויתעצם בשנים הקרובות, ועוד נעסוק בו. מנגד התפתח סוג של יציר־כלאיים בין המרכז לאנדרגראונד. משהו שמלהטט בין רוק גיטרות כבד יחסית לבין פופ עדכני.
אחת הדוגמאות הראשונות הוא קח אותי לשם, אלבום הבכורה של שרון חזיז, שהופק על ידי דודי לוי (אור כשדים, נוער שוליים). הפקת פופ עם אלמנטים של טריפ־הופ ודאנס, שזכתה להערכה גם מצד מי שראה בפופ מילת גנאי. שי להב, שהלחין את שיר הנושא, הוציא עם מופע הארנבות של ד״ר קספר את אלבומם השני, שמיתן מעט את הגיטרות הכבדות לטובת השפעות אלקטרוניות ופופיות.
תמיר אלברט, איש נושאי המגבעת לשעבר, חבר לאמיר צורף בצמד ג׳ינג׳יות. דנה ברגר, יוצאת להקת בלאגן, הוציאה אלבום בכורה מכוסח, שהפיק הצוות של ״סימנים של חולשה״: רע מוכיח, עודד פרח, ג׳וני שועלי וברי סחרוף. את השיר ״שבע בערב״ מתוכו, אגב, כתב פורטיס. אותה חבורה, למעט סחרוף ובצירוף אמיר קרטס, הוציאה ב־1994 את אלבום הבכורה של רעש, רעש רק רעש. ק., עם סאונד שמאוד הזכיר את להקות השוגייז הבריטיות.
חיים לרוז וקרני פוסטל הקימו את ביקיני, ששילבו אלקטרוניקה, דאב ואלמנטים קלאסיים. אסף אמדורסקי יצא מתערובת אסקוט והדהים את הסצינה המקומית עם אלבום בכורה יצירתי, מגוון ופורץ דרך. רוקנ'רול, ג׳אז, טריפ־הופ ודאנס ישבו זה לצד זה עם צוות שכלל את רוב האנשים שהוזכרו כאן: חברי רעש, לרוז, פוסטל, צורף ואחרים.
ארבעה פועלי במה ואנשי סאונד של הרכבי הרוקסן התאגדו והקימו את סאבווי סאקרס. בתיווכו של איצ ליטכנפלד הם הוציאו אלבום מחורע ומלוכלך בשם קומות קרקע ומטה. איצ ניהל באותה תקופה גם את זקני צפת, שהוציאו דווקא אלבום מתון יותר, בהפקת חיים רומנו, באווירת פסיכדליה פינת חבורת לול.
המכשפות של ענבל פרלמוטר, יעל כהן ויפעת נץ הגיעו סופסוף לאלבום בכורה: עד העונג הבא. אלבום אפל וחידתי באווירה מינימליסטית. אולי דעיכת הסצינה בעלת הדימוי המצ׳ואיסטי אפשרה ללהקה כזאת להיכנס בדלת המרכזית, ולייצר מיני גל של רוק נשי מקומי.
והיו גם מסלולים עוקפי רוקסן. סטלה מאריס, הרכב מטאל חיפאי, הוציאו אלבום שני בהפקת כריס טסאנגרידס, שעבד עם ט׳ין ליזי ובלאק סבאת'. ישראל ברייט, תסריטאי ומחזאי, הוציא את קוף עירוני, אלבום ששילב דיסטורשנים באווירה אתנית (כמעין הקדמה ללהקת השמחות). חיים צינוביץ, הליצן המשעשע ששר בג׳יבריש, הוציא אלבום כבד, שממש הקדים את הנו־מטאל, בשם קצת פורקן קצת חום קצת אהבה. אפילו אתניקס, שהתחילו אי שם באייטיז כלהקת רוק, חזרו למקורות ושילבו אותם בסגנונם המוכר, באלבומים אדם ונחש ו־אתה.
החברים של נטאשה ניסחו את התקופה המבולבלת ביצירה השאפתנית ביותר שלהם: רדיו בלה בלה, מיקס בלתי אפשרי של רוק, מטאל, אלקטרוניקה ומוזיקה קלאסית, עם סיפור מסגרת שמגולל, איך לא, את קורותיו של אדם מפוצל אישיות.
באופן כללי אפשר לומר שהרבה מהמוזיקה הישראלית של 1994 נשמעה יותר כבדה. אמנים פתחו מגברים וניסו קצת יותר לכסח, ומצד שני הייתה הרבה יותר פתיחות לפופ, לאלקטרוניקה ולמקצבים רקידים.
וכאן אנחנו חוזרים לאחד שתמיד ידע לכסח, אבל אף פעם לא התכחש לפופ: פורטיס. למרות מה שנדמה, בין סימנים של חולשה לאלבומו הבא של פורטיס, שוטר פושע והענק הלוחש, יש די הרבה במשותף. למעשה, במשך השנים הבאות פורטיס וסחרוף יוציאו אלבומים בנפרד, אבל במקביל, ותמיד אפשר למצוא ביניהם חיבור קוסמי.
גם שוטר הוא הצהרה. אלבום שאין בו צליל מיותר. הצהרת עצמאות חד משמעית ובמקרה של פורטיס, עצבנית ובועטת במיוחד. גם אצלו, כמו אצל סחרוף, האלבום נפתח בשני קטעים סוערים, מלאי דיסטורשן, שמתניעים את האנרגיה של האלבום. אצל שניהם יש שירים משני סוגים: שירים אישיים וחושפניים מול שירי דמויות אבסורדיים. בשני האלבומים יש צליל עמוס, מלא בפרטים, עם שירים ארוכים יחסית (ראשית ימי הדיסקים – אפשר היה לדחוס הרבה מידע), ובעיקר יש עריכה מאוד חכמה של סדר השירים, שיר שקט מול שיר רועש (אם כי אצל פורטיס הרועש קצת יותר בולט).
אז מה קרה בדרך לשוטר?
שנת 1993 הייתה שנה יבשה מבחינה יצירתית עבור פורטיס. הוא החליט לקחת הפסקה ולהתמסר לגידול בנו, שהיה אז בן שנתיים. אחת ההופעות הבודדות שלו שתועדו הייתה בפסטיבל ערד, אותו פסטיבל שבו ברי פרץ לתודעה כאמן סולו. פורטיס הגיע להתארח בהופעה של נקמת הטרקטור, וגם שם, כגיטריסט בלבד.
בחודש דצמבר נפטר אביו של פורטיס, בנימין, לשעבר ראש אגף התרבות בעיריית תל אביב, שסירב לדבר איתו אחרי ההופעה השערורייתית בבית ארלוזורוב בשנת 1978.
כנראה שהשנה הזאת עשתה משהו לפורטיס. הפרידה מסחרוף, הפרידה מאביו, היובש היצירתי, ההתמסרות למשפחה ולבית. יש אמנים ששנה כזאת תגרום להם לכתוב משהו מהורהר ואישי. אבל אצל פורטיס זה כנראה עובד הפוך. ברגע אחד הוא חוזר להיות אותו בחור בן 24, שנכנס לאולפן קולינור עם חיים רומנו וצועק לתוך המיקרופון את כל החרא שיושב לו על הנשמה. הפעם בתפקיד רומנו היו שלושה נגנים שהפכו, תוך כדי העבודה, ללהקה של ממש.
אל המתופף יובל שפריר, שניגן עם פורטיס בשש השנים האחרונות, הצטרפו הגיטריסט אורן קפלן, יוצא אלגנט והבסיסט עמיר רוסיאנו (ג׳נגו), יוצא תערובת אסקוט ותופעת דופלר. שלושתם השתתפו, במקביל, בלהקת הפרחים שליוותה את ירמי קפלן באלבום הבכורה שלו, בוקר טוב. אלבום רוק סיקסטיזי ומלודי, שונה מאוד מהרוח הפרועה שנשבה באולפן פאפא בשוק הכרמל, שבו התכנסה הרביעייה בקיץ 1994.
תלוי על הצלב
״שוטר, פושע והענק הלוחש נפתח בכמה שניות של דממה, כמו מתמהמה. ברקע אפשר לשמוע צעדים. אני יכולה לדמיין לעצמי את ההתרחשות בשניות אלו באולפן – פורטיס מתגנב בחשיכה על קצות האצבעות לקונסולה, בחיוך זדוני ואינפנטילי מסובב בשקט-בשקט את הכפתור של הווליום למקסימום עוצמה, מכוון את כף היד לזווית הנכונה ממנה אפשר להטיח אותה בגיטרה, ואז – רעש של מצית. להבה נדלקת, אפשר להתחיל. בבת אחת מתפוצצת האש״ (יעל המקורית, השרת העיוור, 2005).
הפתיחה השקטה של שוטר מזכירה, לא במקרה, את הפתיחה של פלונטר. לא אחד לאחד, אבל הרוח הכללית שמשמיעה לנו מה קורה באולפן כמה רגעים לפני ההתפוצצות הגדולה.
״תלוי על הצלב״ הוא בעצמו שיר רטרו. פורטיס חוזר, שוב, לאותו נאום מהסרט ״שולץ״, על הסוכן של אלוהים שסוחב על גבו צלב, סהר ומגן דוד. אבל בניגוד לאותו נאום אבסורדי, זה בעצם שיר אהבה. הצלב הוא מעין דימוי לאומללות שמעבירה אותו הדמות הנשית שחוזרת בהרבה שירים של פורטיס, ובאלבום הזה במיוחד. פורטיס קורע את הגרון, שואג אל תוך המיקרופון בלי מעצורים. אפילו בברייק – ״כשאת איתי הכל משתנה לפתע״ – הקול שלו נשאר סדוק וזועק לעזרה. ועם זאת, הקול שלו נשמע אחרת כאן. לא הצעקה הנואשת של ״פלונטר״. צעקה בוגרת ובטוחה בעצמה, נאמנה לז׳אנר שבתוכו האלבום הזה מתקיים, כמו שגם השיר הבא מדגים.
את לא
את האמת צריך להגיד – זה שיר שהטקסט שלו התיישן רע מאוד. בניגוד לרמיזות של ״אין קץ לילדות״, הגיל הנקוב כאן (16) לא משאיר מקום לספק שמדובר בטקסט בעייתי בלשון המעטה. אבל אם נתייחס להפקה, אז יש כאן את אחת מפריצות הדרך הגדולות של ״שוטר פושע והענק הלוחש״.
החיבור בין דיסטורשן להיפ הופ היה דבר די נדיר בישראל של 1994. ד״ר קספר בהחלט נגעו בזה, אבל יותר בנגינה הפ׳אנקית ופחות בצורת השירה. אם היה בכלל דבר כזה ״היפ הופ ישראלי״, אז הוא התבטא בעיקר בכל מיני שירי בדיחה של אמנים ידועים (״נמלים״ של מתי כספי, ״ואלה שמות״ של אריק איינשטיין), או ביציאות חד פעמיות של הרכבי רוק (״לצלול״ של בלאגן, ״ידיעות מניקרגואה״ של שונרא, ״LA״ של ג׳ינג׳יות).
״את לא״ לוקח טייק חדש על כל הניסיונות הראשונים בראפ עברי. פורטיס והנגנים מביאים את העולם של הביסטי בויז ורד הוט צ׳ילי פפרס. את החיבור של גיטרות כבדות לפלואו של ראפ. שנה אחר כך, כששבק ס׳ יוציאו את אלבום הבכורה שלהם, החיבור הזה יהפוך להיות טבעי.
הירושימה מון אמור
המשיכה של פורטיס אל האפוקליפסה חוזרת באלבום הזה שוב ושוב, כראוי לאלבום בעל צליל כבד ורוח עצבנית וחסרת מנוחה. השיר הזה הוא למעשה התשובה המכוסחת ל״שקיעתה של הזריחה״. גם הוא נכתב בהשראת סרט (״הירושימה אהובתי״ של אלן רנה מ־1959), וגם הוא מתאר עולם פוסט גרעיני, שבו ״אין שמים, רק אדום״.
למעשה, הסרט ״הירושימה אהובתי״ לא מדבר על הפצצה האטומית אלא מתאר את החיים שאחרי המלחמה. פורטיס הולך הפוך. הוא מתאר את הרגע המאוד מסוים הזה, שבו ממשלות ופוליטיקאים מחליטים ללחוץ על הכפתור שמבעיר את העולם.
השיר הזה מחזיר את פורטיס לעולם המבולבל והכאוטי של סיפורים מהקופסא, אבל ההפקה והנגינה נשמעים אחרת. הפעם האפוקליפסה לא מתפשטת באיטיות אלא מתנפצת לתוך הפרצוף.
כחול אדמדם
שיר שנכתב לזכרו של אביו של פורטיס, בנימין, שנפטר, כאמור, בדצמבר 1993.
העובדה שהוא שתול בין שני השירים הכי סוערים באלבום נראית כמו סוג של טעות. מה לשיר העדין והרגיש הזה ולמה שבא לפניו? האמת שאין לזה תשובה חד משמעית. ייתכן שפורטיס לא רצה לנתק אותו מההקשר, וייתכן שזאת אקראיות.
כך או כך, כשקוראים את הטקסט של ״כחול אדמדם״ מגלים טקסט מעניין ויפהפה. הבית הראשון מדבר על צלילה למעמקי הים, והבית השני על ריחוף אל השמים. כמו תיאור של הנשמה ברגע המוות: ״עף לתוך חופש מושלם״.
למרות ההקשר האישי, פורטיס לא שר את זה בצורה סנטימנטלית. להיפך, הוא צרוד וקברטי כהרגלו. אבל דווקא זה מה שהופך את השיר הזה לכל כך אמיתי וכנה.
פריז בלהבות
האלבום הזה סוגר כל מיני קצוות מתחילת הקריירה של פורטיס.
השיר הזה התחיל להתגלגל עוד ב־1975, באותן הקלטות מחתרתיות בביתו של אורן אדר בורלא. אחת מההקלטות האלה נפתחת במילה ״לילה״, ואז השיר מתחיל (אפשר לשמוע אותה כבונוס במהדורת הדיסק הכפולה של פלונטר).
את הרעיון של להתחיל את השיר בתיאור הזמן והמקום פורטיס התחיל עוד ב״הפוך״ (״לילה בבית מלון, שלג בחלון״). ״פריז בלהבות״ נשמע כמו הצד השני של ״הפוך״. אם סחרוף שר על געגועים לאהובתו בזמן שהוא בוהה ברחוב המושלג, פורטיס כועס ועצבני, מנסה את מזלו עם ״זונה של מאה פרנק״ (כאמור, דברים שלא היו עוברים היום), מעשן, שותה, נעצר על ידי המשטרה ואז מבין שהוא בכלל חלם (״ואז משהו מעיר אותי בשיגעון״).
גם השם של השיר הזה נלקח מסרט צרפתי: ״Is Paris Burning?״ מ־1966. אפוס רחב יריעה על מלחמת בעלות הברית בהיטלר. האם יש לזה משמעות גם כלפי העולם שבו פורטיס חי אז, בשנות התשעים?
השירים האלו נכתבו בתחילת 1994, תקופה שבה ישראל נשטפה בפיגועי טרור רצחניים, חלקם ממש בקרבתו, בתל אביב. ברצף האלבומים שהזכרנו קודם אין כמעט זכר לאווירה האלימה ששטפה את ישראל. האופטימיות שהביא תהליך השלום גרמה לסוג של הדחקה.
באותה שנה יצא האלבום אלימות של שלום חנוך. אלבום בלוז רוק קודר, שניסה לשקף את האווירה הזאת. במידה מסוימת, למרות פערי הדורות, אפשר למצוא קשר בין חנוך לפורטיס באותה שנה. שניים שהיו אחרי אלבומים יחסית מרוככים, וניסו קצת לחתוך לכיוון הדיסטורשנים. אצל חנוך זה יוצא מעט מאולץ, בזמן שפורטיס מרגיש שם הכי בבית.
לטאה
אחרי ההצהרה הספק פוליטית, מגיע שיר מאוד אישי. ההפקה כאן מרוככת. קלידים ג׳אזיים, תיפוף טריפי. ופורטיס הוא פורטיס. לוחש בבתים ומתפוצץ בפזמון. היופי בשיר הזה הוא הניגוד בין ההפקה הגרובית לשירה המלוכלכת.
הטקסט הוא מהחזקים של פורטיס באלבום. אולי תחילת ההתעניינות שלו בפילוסופיה ובטבע האנושי:
״אתה הולך בשקט ולא משאיר עקבות
רק גושים של כעס ודמעות״.
הסקרנות בנוגע לחוויה האנושית תתפוס תאוצה באלבומיו המאוחרים של פורטיס – המשולש ו־החבר אני. אבל שם הוא כבר לא יצטרך לצעוק את זה.
בואי אליי
זה אולי ה״אינקובטור״ של תקופתו. ניכר שפורטיס השתדל לשמור כאן על הגולמיות שלו עם הגיטרה, ולתת תחושה שהוא מאלתר על הדרך. אבל הפעם הוא לא לבד באולפן, משתולל וצועק לעצמו. הפעם הלהקה מעבה את הצליל עם גיטרה חשמלית, קצת קלידים, וקולות רקע. יש בזה משהו יפה. עכשיו הוא כבר לא ילד אבוד שמקליט בטעות. הפעם יש מסביבו מוזיקאים שהעריצו אותו ועכשיו עובדים איתו ונותנים לו את בוסט הנעורים שפורטיס כל כך הזדקק לו.
הענק הלוחש
גם השיר הזה מתחיל, לכאורה, כמו קודמו, עם גיטרה בלבד ומה שנשמע כמו הקלטת לואו־פיי. אבל אחרי 20 שניות הכל נשבר ונכנס פנימה מקצב פ׳אנק־מטאל עצבני.
שוב אנחנו פוגשים את אותה פאם פאטאל מוכרת משיריו של פורטיס, ההיא שהוא כל כך מאוהב בה עד שהוא לא יכול להגיד עליה משהו טוב חוץ מרצף עלבונות ילדותי.
השיר הזה משלים, למעשה, את שמו של האלבום: שוטר (״פריז בלהבות״), פושע (״בואי אליי״) והענק הלוחש.
הנגינה כאן נשמעת כאילו נלקחה ממש ישירות מ־Blood Sugar Sex Magik של רד הוט צ׳ילי פפרס. ייתכן שהאלבום הזה התנגן באולפן בזמן ההקלטות, ואפשר לשמוע את ההשפעות שלו גם בקטעים אחרים באלבום (״לטאה״, למשל).
האחות ויקטוריה
עוד שיר על פאם פאטאל, אבל הפעם מנקודת מבט שונה. הפעם פורטיס מתחבר לדמות הנשית שבדרך כלל מרוחקת ורעה, כשהפעם היא בודדה ומשוועת לתשומת לב, חברה או סטוץ מזדמן.
הלהקה נמצאת כאן בשיאה. למעשה, מדהים לראות איך האנרגיה הזאת, שבדרך כלל נמצאת בהופעות אבל לא כל כך באולפן, נשמרת לאורך כל האלבום כמעט ללא נפילות.
עצים צועקים
האסוציאציה הראשונה משם השיר הזה היא הלהקה האמריקאית באותו שם, אבל למעשה זה עוד שיר בשרשרת השירים האקולוגיים, שהתחיל ב״התופת״ (או למעשה ב־״New Clear Twist" ו־״Piece of Green״).
השיר הזה נמשך מעל ל־6 דקות, כשבסופו הלהקה ממשיכה וממשיכה לנגן, נגינה בלוזית כבדה שנשמעת כאילו נלקחה מהופעה של מאדהאני.
דניאל ג׳וק
השיר החריג השני באלבום, שנכתב בעקבות מפגש של פורטיס עם ילד הלוקה באוטיזם.
השיר הזה הוא המקבילה של ״נפתלי הדג״ של סחרוף, שנכלל בסימנים של חולשה. אצל סחרוף זאת יצירה טריפית, אפלה ועצובה, על אותו טיפוס מנותק מהעולם, שרק מנסה לחזור לים. השיר של סחרוף מעורפל, רב שכבתי ומורכב. כאילו מכיל בתוכו את הקושי הבסיסי הזה, לחיות בעולם כזה.
פורטיס, במהלך לא אופייני לאלבום הזה, נוקט בגישה אחרת. הוא מחפש את ההומניות בסיפור הטראגי. הוא מלווה בגיטרה שמנגנת ריף מלודי ועגול (בניגוד לנקישות הפראיות ב״בואי אליי״), עם ליווי של צ׳לו וקלידים, ואפילו סגנון השירה שלו נשמע מתון.
נראה שהשיר הזה היה חשוב לפורטיס. הוא מופק ומבוצע לעילא, ואולי בגלל זה פורטיס שתל בסופו, כדי לרכך, כמה קולות של צחוק באולפן וצלילי דיסטורשן אקראיים.
יש
האלבום מסתיים בשיר אישי נוסף. פורטיס כאילו מסכם את החוויה שעברנו עכשיו. הוא פונה אלינו, המאזינים, ומנסה להסביר מה שמענו עכשיו ולמה. מה פשר הסטייה החדה הזאת משירי הפופ־רוק הקליטים, למה הוא צורח ככה. התשובה שלו פשוטה:
״זה מוציא אותי מלחץ ומגרש את הפחדים״.
שוטר פושע והענק הלוחש יצא בסוף אוקטובר 1994. את האלבום קידמו שני השירים הפותחים, שיצאו כסינגלים וגם כקליפים: ״תלוי על הצלב״ ו״את לא״.
הבוסט הגדול של קליפים מקומיים אילץ את הטלוויזיה לתת מענה מהיר, וכך נולדו לא מעט רצועות מוזיקה בערוץ 3 של הכבלים, החינוכית וערוץ 2. התכניות האלו טחנו את הקליפים של פורטיס, והפכו אותם ללהיטי ענק, ואת ״שוטר״ לאלבום הנמכר ביותר של פורטיס אי פעם.
מוזר לחשוב, אבל כל זה קרה במקביל לכישלון המסחרי של סימנים של חולשה. לכאורה היה נדמה שהקלפים הסתדרו נכון על השולחן – פורטיס המשיך להיות כוכב גדול וסחרוף הוא האנדרדוג, מפיק מוזיקלי, גיטריסט וגם אמן סולו נישתי עם קהל קטן. עוד מעט הגלגל הזה הולך להסתובב.
בינתיים, פורטיס יצא להופעות על הבמה ובטלוויזיה, כשהוא מציג את ההרכב שאיתו בתור האחים פורטיס – ״אורן קפלן פורטיס, יובל שפריר פורטיס, ג׳נגו פורטיס״.
פורטיס הלך עד הסוף עם הרוח הבועטת של האלבום. הוא התלבש בגופיות, מכנסיים רחבים, משקפי שמש וכובעים. הוא נראה חיוני מתמיד, ונראה שההרכב החדש, שהורכב בחלקו ממוזיקאים צעירים שראו בו סוג של מנטור, הכניס בו הרבה אנרגיה.
שנת 1995 הייתה פחות קריאטיבית מקודמותיה מבחינת הסאונד המקומי, אבל גם בה המשיכה תנופת הגיטרות המקומית, עם אלבומי בכורה של מוניקה סקס, שבק ס', היהודים, אלג׳יר, השוונג של הפיתה, אבטיפוס, איזי והפתולוגים, ריר, ביקיני וגם ג׳נגו, שלו תרם פורטיס את השיר ״אהבה בכפיות״.
בקיץ אותה שנה, תוך כדי ההופעות, האחים פורטיס הוציאו שני שירים חדשים. הראשון היה ג׳ינגל קצר להגנה מהשמש: ״חשיפה מוגזמת מסוכנת לעור״, עבור תשדיר שירות בטלוויזיה החינוכית (הלחן שלו יהפוך, בהמשך, ל״בחיק המשפחה״). השני נקרא ״הפסיכולוג אמר״. על עטיפת הסינגל נכתב שהוא יופיע באלבום של האחים פורטיס בשם ״קולקציית קיץ 96״.
אבל קיץ 1995 היה גם הקיץ האחרון של האופטימיות. ב־18 ביולי נהרגו שלושה צעירים בפסטיבל ערד, הסמל של פריחת הרוק המקומי. פחות מארבעה חודשים אחר כך, ב־4 בנובמבר, ראש הממשלה יצחק רבין נרצח.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
