את אור דרומי הכרנו עד היום מהבמות המקומיות, כמוזיקאי שניגן עם כמה מהרכבי האינדי־רוק והפסיכדליה הכי מעניינים בארץ, כשותף ל־I Was a Bastard ולטריפ החללי שלהם, כמי שמנגן לצד כמה מוזיקאיות ומוזיקאים מעולים כמו תמר אפק בהופעות, וזה רק מה שעולה מטווח הזיכרון הקצר. במקביל, הוא יצא לדרך חדשה עם אלבום בכורה לפרויקט הסולו שלו כזמר־יוצר: Melt Concrete.
למרות כל השנים בפינות מגוונות של השוליים המקומיים, איכשהו, האלבום החדש שלו נשמע בכלל כאילו דרומי חי כל השנים בקליפורניה, ספג דרכים אינסופיות בימים ארוכים שלו מול עצמו, ושלח לנו משם חבילת גלויות: כאלו שמספרות על רגעים קטנים, לילות חסרי שינה ורגשות ללא מוצא, מצרפות אותנו לעליות ולמורדות של חוויה אנושית שנשמעת חדשה ומלאה בנופים חדשים, אבל גם כה מוכרת באותה השעה.
Melt Concrete יוצא ביום שישי הקרוב (5.2). לכבודו, הזמנו את דרומי להצטרף אלינו לתוכנית השבועית "הקצה שלי" ולערוך שעה של מוזיקה, כדי לשמוע קצת מאיפה הגיעה ההשראה. קיבלנו ממנו סט של שירים שמצטרפים לאותה חבילה ממנה האלבום שלו הגיע ומספקים לו זווית נוספת, דרך שירים של The Cure, John Frusciante, ג'ון קייל ועוד:
אבל אנחנו תמיד רוצים לשמוע עוד. אז ביקשנו מהעורך האורח של השבוע ב"הקצה שלי" לספר לנו על עצמו מהצד השני של המשוואה כמאזין ולהכיר אותו קצת יותר טוב דרך המוזיקה שמזיזה לו את הלב:
מה האלבום האחרון שהפתיע אותך?
"Infest the Rats' Nest של King Gizzard & the Lizard Wizard. אלבום סופר מפתיע, שאותי אישית גם הצחיק וגרם למלא מחשבות. לא יודע אם זו הייתה הכוונה שלהם, אבל הרגיש לי שזו חצי מחווה, חצי פארודיה. זה אלבום שהוא יציאה, וגם יש בו אמירה: הרגשתי שהוא מעלה איזו שאלה קיומית על מגבלות שאמנים שמים לעצמם באופן לא מודע (או מודע), מגבילים את עצמם לסגנון או לשפה בחיפוש אחר זהות מובהקת או מיתוג, או שחזור של הצלחה".
"הרגשתי שהם ממש לא לוקחים את עצמם ברצינות פה, שהם לא מתביישים לעשות משהו 'מביך' ולסטות מהקו שלהם, ולא כנהוג ב'שילוב אלמנטים של…', אלא מסוגנן באופן מובהק ובוטה. כאילו אמרו: 'הנה משהו אחר וספציפי שהוא בהוויה שלו 'אנטי־מגניב', אנחנו דווקא נעשה אותו מגניב, כי נעשה את זה בלי לקחת את עצמנו ברצינות, ונפיח רוח חיים בדיסטורשן הגוסס הזה'. ברור שגם יש להם באמת איזו אהבה תמימה לסגנון, ועדיין, הם הפגינו ביצים וזה היה מגה מפתיע. אני אישית לא עף על שטניזם וקשוח, אבל אהבתי את האנרגיה שלהם ובאמת קיבלתי מהם איזו כאפה של כמה מגוחך הכל ובאותו הזמן מדהים. יחד עם זאת הם גם מנגנים טוב פי כמה מאלה שכן לוקחים את עצמם ברצינות. בכלל, האלבום הזה גרם לי לחשוב על כמה הכרחי זה צחוק, ושלהיות מוזיקאי זה קודם כל מצחיק. וכמה כל אמן שאני אוהב מכניס הומור קיומי או קלילות כבדה ביצירה שלו בדרך זו או אחרת, החל מלנון ומקרטני, איגי פופ, בואי ועוד ועוד. ואולי כולם, בתכלס".
התגלית המוזיקלית הכי טרייה אצלך?
"Dead Meadow, הם קיימים די הרבה זמן, נחשפתי אליהם רק לאחרונה. להקה בת זונה. וגם Sun City Girls, להקה ממש מיוחדת ואמיצה. ניסורים טובים, קצת אוונגרד שאיכשהו כיף לשמוע גם ברקע וזה לא הגיוני".
את מי הכי היית רוצה לראות בהופעה?
"זה קל, מכונת זמן להופעה של ה־Velvet Underground, כי אין הרבה הופעות מצולמות שלהם. אם אני זוכר טוב, כל ההופעות שלהם צולמו על ידי איש אקראי שבקושי היה מסוגל להחזיק מצלמה מרוב סטלה, אין כמעט שירים שמצולמים מההתחלה עד הסוף והכל הוקלט עם איזה מיקרופון בחדר. הם גם הופיעו במקומות קטנים, בטח היה אפשר בסוף ההופעה אפילו לדבר עם מורין טאקר ו/או ג'ון קייל. לו ריד בטח לא היה בעניינים או בעניין לשוחח".
מתי בפעם האחרונה התרגשת משיר ששמעת ברדיו?
"שמעתי אצלכם ב'הקצה שלי' את השעה בעריכת רסקו, הן השמיעו את 'If You Want This Love' של West Coast Experimental Band. את השיר הזה הכרתי במקרה ממש יום לפני כן, שזה קטע, השמיע לי אותו עמיתקס ("המפשעות") בזמן משחק פינג־פונג סוער. התרגשתי מהשיר עצמו וגם מצירוף המקרים. שיר מדהים ביופיו, ובהאזנה שנייה הוא כבר מרגיש כמו המנון שמלווה אותך מאז ומתמיד, שזו תכונה מיוחדת לשיר. האזנה שנייה זה חשוב. לפני כן לא הכרתי אותם בכלל! בכל מקרה מת על רסקו, הן כמו ניקוֹ הישראליות כפול שתיים וחמודי המתופף הוא נפלא".
מוזיקה שאהבת בעבר וחזרת לשמוע בתקופת הקורונה?
"אלה יהיו The Cure. נכנסתי אליהם מחדש בסגר הקודם כשניגנתי בחשאי באלבום (שטרם יצא) של מוזיקאית מדהימה בשם נטע פולטורק. אחד הרפרנסים שהיא נתנה היה מן בס פרונטאלי ואייטיזי כזה. הרגשתי שלא היה לי כל־כך קל לעשות את זה ולא הבנתי למה, אז למדתי כמה שורות בס של הקיור בתור אימון, וזה היה רוחני ביותר. זה הזכיר לי שמינימליזם בבס (ואולי בכל דבר בחיים) זה משהו ששוכחים כל הזמן וצריך ללמוד אותו מחדש מעת לעת. על הדרך גיליתי שכל מיני שירים של הקיור הם גאוניים וחזרתי אליהם בעקבות העניין הזה".
הסוד המוזיקלי האישי שלך?
"Foreign Affair, אלבום של ברי ופורטיס בין תקופת Minimal Compact לפורטיסחרוף. זה בעצם הפורטיסחרוף הראשון, ובאנגלית. השיר 'Sandanya' מתוכו די מוכר, אבל יש שם כמה שירים פחות מוכרים שאני מת עליהם".
ואחת לשנה החדשה: מה האלבום שאתה הכי מצפה לו ב־2021?
"תשובה לא מקורית: האלבום החדש של Red Hot Chili Peppers. יש לי קראש חמור על פרושיאנטה. כל אלבומי הסולו שלו שיצאו בין 1994 לבין 2009 ממש עזרו לי בחיים. הוא אמן כזה שמתאהבים בו בקטע לא פרופורציונלי, כנראה. קצת איבדתי אותו כשהוא התחיל להגזים עם המוזיקה האלקטרונית, אבל עדיין סקרן לראות האם הקאמבק השני (אווירה של ישו שבא בפעם השנייה) יגרום לרד הוט להיות לא גרועים שוב (שוב), כנגד כל הסיכויים".
אלבום הבכורה של דרומי, Melt Concrete, יוצא מחר (5.2).
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
