בשנים האחרונות נשביתי בקסמם של מיתרי הנבל עליהם פורטת מרי לטימור. 47 מיתרים שנמתחים ונרפים, מפיקים צלילים קסומים ומסתוריים. מאלבום לאלבום התאהבתי ביכולת של לטימור לספר סיפור או לתאר חוויה, באופן שהוא לא רק שמימי, חלומי ומלטף, אלא גם סוער, עוצמתי ולעיתים אף צורם. כמעט ללא מילים או קול, היא מפיקה מהכלי הכה קלאסי הזה אמירה עכשווית ומגוונת, ובה בעת שומרת על מעמדו הקלאסי והמסורתי של הנבל.
באוקטובר 2020 הוציאה לטימור את האלבום Silver Ladders בהפקתו ובהשתתפותו של Neil Halstead מלהקת Slowdive, והוא לטעמי אחד האלבומים היפים שיצאו בשנה החולפת, וכמו כן מהיפים שבאלבומיה של לטימור.
באחד מימי הסגר ההדוק, אחרי האזנה מרוכזת ומלאת התפעלות, כתבתי לה. היא התרגשה לדעת שיש לה מאזינות ומאזינים בישראל ונענתה בשמחה לבקשתי לספר ולהשיב על מספר שאלות. אספתי את דבריה ואני מביאה אותם לפניכם כסיפור המתאר את הדרך המוזיקלית שעשתה מאז היותה בת חמש ואת העבודה על אלבומה האחרון Silver Ladders.
להגיע אל לב היצירה
לצורך העבודה המשותפת עם ניל האלסטד, חצתה לטימור את האוקיינוס ועשתה את כל הדרך מלוס־אנג'לס עד לאנגליה. היא שהתה עשרה ימים בקורנוול, שם הקליטה איתו את שבעת קטעי האלבום, להם היא קוראת אולי בפעם הראשונה שירים. לדבריה, אלבומה הראשון The Withdrawing Room היה כולו על טהרת האימפרוביזציה, וגם הבאים אחריו התאפיינו בהתנסויות ובאתגרים שהציבה לעצמה מבחינת סאונד וכלי נגינה בהם השתמשה. אולם לאלבומה האחרון היא כבר הגיעה עם כוונה לעבוד עם מפיק כדי ללמוד מדעתו ומנסיונו על מנת לכתוב "שירים" וקומפוזיציה.
העבודה עם האלסטד הייתה בשביל לטימור חלום שהתגשם. היא מאוד אהבה את סלואודייב, ולאחר שחברה משותפת הכירה ביניהם בפסטיבל פיצ'פורק 2019, הם יצאו לדרך המשותפת.
עד האלבום האחרון, הייתה לטימור מתחילה יום עבודה בסטודיו שלה שבלוס אנג'לס מבלי שיש לה משהו כתוב וללא תוכנית עבודה מסודרת. הנגינה שלה מתחילה כזרם תודעה. בהמשך היא מוסיפה עוד פיסה ועוד שכבה ויוצרת יצירה שיכולה להיות מבוססת על זיכרון שהתעורר, על סיטואציה שחוותה או על אינטרפרטציה של סיפור שסופר לה. בעבודה על Silver Ladders התהליך היה שונה לגמרי, ונעשה באופן מובנה וסדור יותר, בדיוק כפי שהיא קיוותה שיהיה. באולפן של האלסטד הצליחה לטימור להגיע עמוק יותר, אל לב היצירה, ולמקסם את יכולותיה. מהסקיצות הראשוניות שהביאה איתה אל הסטודיו בקורנוול הוסרו שכבות, נוספה פלטת גוונים חדשה שהאלסטד הביא עמו, ונוספו גם חוויות וסיפורים שנצברו בזמן שהותה שם, אשר תורגמו לצלילים.
כך למשל, לטימור משתפת כי הסיפור מאחורי הקטע “Don’t Look” הוא סיפור אסון טביעה של גולשים בים סוער בקורנוול. על המקרה סיפר לה האלסטד, ולטימור הביאה אותו אל הנבל. זה נפתח בטיפוס רגוע על מספר מצומצם של מיתרים ולאט לאט הכל נפתח למנעד רחב יותר של הנבל. בהמשך מצטרפת אל הנבל גיטרה נוזלית, תחילה מרומזת ואחר כך כבר נוכחת ומותחת. הסיפור מתנהל ונבנה, הפריטות הופכות לדקירות קצובות ומתנשפות, ובסוף נפרם הסבך שנוצר בשיא ונמוג.
נולדה לצלילי הנבל
הבחירה בנבל ככלי נגינה אינה שגרתית, אך במקרה של מרי לטימור אפשר לומר שהיא נולדה לצליליו. אמה היא נגנית נבל בתזמורת סימפונית ובאנסמבל נבלים קלאסי באשוויל, צפון קרולינה, שם נולדה לטימור. בבית בו גדלה נהגו להתארח נגנים ונגניות קלאסיים רבים. נוכחותה של המוזיקה בביתה התבטאה גם באוסף התקליטים של הוריה, עליו היא חרשה, והוא כלל הרבה קאנטרי ובלוגראס, ניל יאנג וג'וני מיטשל.
היא גדלה על מוזיקה קלאסית והתחילה את דרכה בנגינה על פסנתר. כששאלתי אותה על ההשפעות מהמוזיקה הקלאסית, היא הזכירה את קלוד דביוסי ואת מאוריס ראוול. גם אחרי שעברה מהפסנתר אל הנבל כשהייתה בת 11, וגם כאשר פנתה מהמוזיקה הקלאסית לעבר מחוזות אחרים, הם המשיכו להיות לה להשראה.
שאלתי אותה על הרגע בו יצאה מגבולות המוזיקה הקלאסית, ועל הרגע בו הבינה שהיא גם יוצרת ולא רק מבצעת יצירות של מלחינים אחרים. לטימור סיפרה כי בשנת 2005 היא החלה לקבל הזמנות ללוות אחרים בהקלטות ובהופעות, שם הבינה שיש לה מקום גם בסביבה מוזיקלית אחרת מזו שגדלה לתוכה. אז היא גם גילתה כמה כיף לכתוב את קטעי הנבל, קטעים פשוטים שיתאימו לשירים. דרך האימפרוביזציות על הנבל, גילתה את הקול שלה ואת האופן בו בהמשך היא תנגן ותכתוב.
העולם הקלאסי תמיד היה ותמיד יהיה הבסיס, אך מאז שהחלה לעבוד עם יוצרים שאינם קלאסיים ולבטא את עצמה גם במחוזות אלה, היא גילתה כמה נכון לה לשמוע קולות חדשים וללמוד מהדרך בה הם מעבדים את החומרים ומביאים אותם לעולמם המוזיקלי. כיף לה לשתף פעולה והיא מרגישה שהדרך של האזנה ותגובה טובים לה ומפרים אותה.
לטימור משתפת כי למדה רבות מהעבודה עם קורט וייל על אופן כתיבת קטעי נבל לשירים ועל האופן בו נכון לשלבם לתוך השיר. כשהיא מדברת על שיתופי הפעולה שלה, מהם למדה הרבה, היא מציינת גם את ת'רסטון מור וכן מוזיקאים יותר אקספרימנטליים כמו Samara Lubelski או Bill Nace. היא גם משתפת שיש לה חלום לעבוד יום אחד עם רוברט סמית', עליו היא אומרת שיש לו קול מיוחד במינו ומוסיפה כי הקיור היא אחת הלהקות האהובות עליה.
הדרך שעשתה כמוזיקאית, הוא לדבריה גוף שלם ואורגני: החל מהלימודים הקלאסיים, במסגרתם נדרשה לשעות רבות של אימונים לבדה בחדר, דרך נגינה בתזמורות שכללו האזנות וכתיבה של קטעי הנבל, ועד לאימפרוביזציות וכתיבת לחנים ליצירות שלה. את ההשראה לכלל היצירה שלה היא שואבת מטיולים ארוכים למקומות חדשים וממפגש עם אנשים חדשים. גם לב שבור הציף אותה לא פעם בפרץ יצירה, אבל מעל הכל נמצאים הרצון לאחוז בשבריר של חוויה, לצד הידיעה שהכל בר־חלוף וזמני.
חבר קבוע ונאמן
פרט לשמות הקטעים אותם היא מלחינה, לטימור לא כותבת טקסט. לדבריה, מעבר למסתורין שבקטעים ללא מילים, יש גם חופש מוחלט עבורה בהימנעות מטקסטים, שכן יש לה נטייה להיתפס ולהתמקד במילים כשהן שם. הנטיה שלה להתרחק מהמילים ולתת לתווים ולצלילים להישמע, מתחברת לי לדבריה על תירגולי הנגינה הארוכים לבד בחדר. אני חושבת על הבדידות המסוימת שיש בנגינה על הנבל, אך גם על האינטימיות שיש לה עם הכלי הייחודי הזה. עבור לטימור הנבל הוא חבר קבוע ונאמן. יש לה חבר־נבל נאמן נוסף שמחכה לה בפראג, אך עם זה שבביתה בלוס־אנג'לס כבר נסעה לאורכה ולרוחבה של ארה"ב בוולוו סטיישן הישנה שלה. היא אוהבת את הנסיעות הארוכות עם הנבל, ולמרות שהוא שוקל כמעט 40 קילו, היא מתניידת איתו בקלות ובטבעיות.
ואם להתייחס להיבט לא־מילולי נוסף ביצירה של לטימור, אומר כמה מילים על עטיפות האלבומים שלה. יש לי נטייה למצוא בעטיפות אלבומים שלוחה של המוזיקה שנמצאת בפנים, או דלת כניסה מפתה. במקרה של לטימור הן אכן מפתות. בחירת הציורים לעטיפות אלבומיה חשובה לה והיא בחרה לרובן, כולל לעטיפת האלבום האחרון, ציורים של האמנית והחברה Becky Suss. הציור על עטיפת Silver Ladders מרמז מצד אחד על סביבה ביתית מוכרת ונוחה, ומצד שני, מציג גם פן סוריאליסטי, בו ישנם חלומות, כוכבים, כאשר כל אלה נמצאים על רקע נוף בהיר ורחוק שנגלה מבעד לפתחים.
מבחינת לטימור, אין הבדל בין נגינה קלאסית, שממנה צמחה כבר מגיל חמש כשהחלה לנגן על פסנתר, לנגינה עם מוזיקאים כמו קורט וייל או ת'רסטון מור, לנגינה בתזמורת סימפונית או לגיג ספונטני – מבחינתה כולם גוף עבודה אחד. האתגר שלה הוא להשתלב ברגישות בכל סיטואציה מוזיקלית. והיא עושה זאת בנאמנות, החל מאלבומה הראשון The Withdrawing Room שיצא בשנת 2013, דרך שיתופי הפעולה שלה עם מוזיקאים אחרים, ועד לאלבומה האחרון. וכנראה שהיא תמשיך לעשות זאת כל עוד תמשיך ליצור.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
