בשנת 1975, האמרגן שאול גרוסברג יזם והפיק ערב בשם ״חולצה כחולה״ במועדון בית ליסין בתל אביב. הוא רצה לתת במה להרכבים שלא קיבלו אותה בבמות הגדולות והממוסדות. הקונספט היה לקחת הופעה של להקה יחסית גדולה כמו תמוז, קצת אחרת, ששת או 14 אוקטבות, ולחבר אליה מופע חימום של הרכב שוליים. להרכבים כאלה זאת הייתה הזדמנות פז.
אמצע שנות השבעים הייתה תקופה קשה לסצינת ההופעות של תל אביב. את המועדונים המצליחים של רחוב המסגר ורמלה, שנתנו בשנות השישים במה ופרנסה לכמות עצומה של להקות, מילאו תקליטנים שהיו זולים יותר לבעלי הבית. מקומות כמו צוותא אכלסו בעיקר אמנים מהזרם המרכזי. המיתון של אחרי מלחמת יום כיפור לא איפשר למועדונים לקחת צ׳אנס, והם הלכו רק על בטוח.
באווירה הזאת, הבמה בבית ליסין הייתה אופציה כמעט יחידה עבור להקות השוליים המעטות יחסית שפעלו אז. ברוח התקופה וברוחו של גרוסברג, הוא אירח לא מעט הרכבי רוק מתקדם: זינגלה, אטמוספירה, גן עדן, כדור שלג, חלום קוסמי ואחרים. בין ההרכבים אפשר למצוא גם שם יותר חידתי: זבוב.
המופע של זבוב כלל ארבעה שירים בלבד, רובם קאברים לשירים של מוזיקאי סקוטי שמעטים בארץ בכלל שמעו את שמו – אלכס הארווי. הארווי והסנסיישנל בנד היו עופות מוזרים בסצינת הגלאם רוק הבריטית. הם שילבו מוזיקה קברטית, רוק מתקדם, בלוז ובעיקר שירה מאוד תיאטרלית ומלוכלכת של הארווי.
הקהל הישראלי שראה את זבוב, ובעיקר את מי שהיה הסולן שלה, כנראה לא הבין שמדובר בסוג של להקת מחווה. הוא היה מופתע מהסולן שקורע את הגרון, מתפרע וצועק. מתוך הבלבול, הם התחילו לקרוא לו, ברצינות גמורה, ״משוגע״.
זה היה המפגש הראשון של קהל ישראלי עם רמי פורטיס. מאז ועד היום, הצעקות בהופעות נשארו: ״פורטיס משוגע״.
השיגעון של פורטיס נדד לו גם לבמה הממוסדת של צוותא, שם הוא עבד לפרנסתו בתור חשמלאי. בין השאר הוא חיבר כבלים במופע של הלהקה הכי החמה באותה תקופה – תמוז. יום אחד, אריאל זילבר שם לב לאיש הצוות המוזר שנהג לשבת ברגעים מתים עם גיטרה ולזמזם כל מיני שירים, המצאות ובדיחות מוזרות שנשמעו כמו אלתור, מצחיק באותה מידה שהוא ביזארי ומבהיל. זילבר התלהב והציע לו להופיע בהפסקת המופע של תמוז (באותם ימים כל סוג של מופע, מקונצרט של הפילהרמונית ועד הופעת רוקנ'רול, היה מחויב לתת לקהל הפסקה, לטובת המזנון).
בכל מקרה, פורטיס אכן עשה את זה. הוא קיבל תגובות כל כך נלהבות, שהוא התבקש לעשות את זה במופע אחר – ״מכתבים למערכת״ של יהונתן גפן ודני ליטני. במופע הזה הוא פגש את חיים רומנו, האיש שיפתח לו את הדלת לאלבום בכורה ובעצם לכל המשך הקריירה שלו.
אבל לפני שנדהר עם פורטיס קדימה – בואו נראה מה קרה עוד קודם, לפני השיגעון.
אני השתתפתי במלחמה
פורטיס לא היה הנער הרוקר הטיפוסי. הוא לא ניגן בלהקות, לא כתב שירים. הוא הקשיב למוזיקה וניגן בבית, אבל לטענתו היה חנון ומסוגר. המאורע שהגדיר את חייו הייתה מלחמת יום כיפור. הוא שירת בנ״מ, ולא ממש ברור מה קרה לו שם. אבל כמו שהוא אמר את זה, ״אני השתתפתי במלחמה״.
בפרק שהוקדש ל"פלונטר" בסדרת ״האלבומים״ יש רגע מדהים, שבו פורטיס מאט את הקול ואומר ״שנים חשבתי שאני ייחודי, אבל אז הבנתי שכל בן אדם שני במדינה הזאת שרוט עד עמקי נשמתו כי הוא שיחק במשחקי מלחמה, שעה שאנשים במקומות אחרים בעולם חיו את החיים הנורמטיביים״. כשהוא אומר את זה, העיניים שלו נפקחות לאט לאט, והוא נראה כאחוז דיבוק. כמו רבים מבני דורו, פורטיס יצא מהמלחמה אדם אחר.
ב־2007, במלאת 30 שנה לפלונטר, יצאה מהדורה כפולה של האלבום ובה כמה הקלטות ביתיות שבהן אפשר לשמוע את פורטיס בן ה־21 מתעל, בלי לשים לב, את הטראומה שלו למוזיקה.
חמישה קטעים, מנוגנים עם גיטרה אקוסטית אחת של פורטיס ועוד גיטרה שבורה שעליה מנגן ברי סחרוף (עוד נגיע אליו, אל דאגה), וכולם נשמעים מצד אחד משועשעים־ממוסטלים (שומעים ברקע גם קולות צחוק של חברים), אבל גם יש בהם מין זעקה. סוג של קריאה לעזרה או לתשומת לב, שמתחבאת מאחורי מילים אבסורדיות. אם תרצו, זה המפתח ליצירה של פורטיס מכאן והלאה: המתח בין שיגעון לבין שפיות, בין חשיפה לאבסורד, בין טירוף לאמת.
רמה כזאת של חשיפה הייתה קשה בישראל של 1975. לכן פורטיס כנראה בחר שלא להופיע עם השירים האלה, אלא לבצע קאברים. כשהוא כן הביא שיר שלו, את ״אינקובטור״, להופעות של תמוז, זה נראה כמו שיר מצחיק ונונסנסי. אגב, בהקלטה עם תמוז, כשהוא מוקלט לראשונה עם להקה, אפשר לשמוע איך הוא מנסה ממש לחקות את אלכס הארווי.
מפגש בין שני עולמות
1977. לרדיו יוצא השיר הראשון של פורטיס, או ליתר דיוק, "להקת פורטיס". זה השם שחיים רומנו בחר עבורו. אותה להקה הייתה בעצם רומנו עצמו, שניגן בגיטרה, בס ותופים, וממש החזיק לפורטיס את היד בהקלטה הראשונה בחייו, באולפן "קולינור".
איך זה קרה? הכל בזכות מי שהיה הבוס של פורטיס בצוותא, רפי מלול, שלפי הראיון ב״האלבומים״ ניכר שהוא היה המשוגע מבין שניהם.
מלול חיבר את פורטיס לחיים רומנו, וחבר אחר מהקליקה של בית ליסין, נועם זייד, הכיר בין פורטיס לבין סמי בירנבך. בירנבך היה בחבורה שהקיפה את הצ׳רצ׳ילים עוד בסוף שנות ה־60, ובמהלך הסבנטיז גר בלונדון ואפילו כתב כמה שירים לדני שושן כשניסה להצליח באירופה.
ב־1976 בירנבך חזר לישראל. המפגש בינו לבין פורטיס היה מפגש של שני עולמות שנעו בשולי התרבות הישראלית. מצד אחד פורטיס הזרוק, מתולתל ופרוע עם טווח קשב קצר, חוש קצב מוגבל ומחשבות מפוזרות. מצד שני, בירנבך האינטלקטואל, האירופאי המעודן, פזמונאי רגיש בעל אוסף תקליטים וידע מוזיקלי רחב, שחזר מהרפתקה אירופאית אל הקיץ הישראלי המיוזע. החיבור בין ההפכים יהפוך, עשור מאוחר יותר, לפיצוץ שיפרק את מינימל קומפקט.
אבל בינתיים, בירנבך נדלק על פורטיס והחליט לכתוב לו שירים, שהתבססו ברובם על אותם אלתורי אקוסטית גולמיים (כמו למשל, ״המוות אינו מחוסר עבודה״ או ״רד מעל מסך הטלוויזיה שלי״).
אז יש את בירנבך שיכתוב טקסטים, רומנו שיפיק וינגן, מלול שיממן, אולפני קולינור שיקליטו – והנה, באמצע 1977, יוצא לרדיו השיר הראשון של רמי פורטיס: ״למדי אותי הלילה״.
ב״אלבומים״ ישנה סצינה יפה שבה קוטנר שם את התקליטון על הפטיפון, פורטיס לידו, מקשיב. ניכר שהוא לא שמע את הקטע הזה כבר שנים. בפתיחה הוא עדיין מזיז את הראש, אבל כשהוא מתחיל לשיר – הוא מסמיק וטומן את ראשו בידיו מרוב מבוכה.
בגדול, יש בזה משהו. זה שיר מאוד לא אופייני לפורטיס של אז ומאז. שלושת הסינגלים הראשונים שיצאו לרדיו מתוך האלבום, עוד ב־1977, מדגימים את הראשוניות הזאת, ואת החיפוש המבולבל אחרי סאונד ודרך ביטוי. הראשון הוא סוג של שיר פופ, השני רוקנ'רול מהיר, השלישי רגאיי. למעשה, שלושתם מזכירים אלבום שיצא שנה קודם: ״רוצי שמוליק״.
פורטיס הוא במידה מסוימת ממשיך דרכו של זילבר. גם הוא פתח את דרכו עם רוקנ'רול מהיר ואגרסיבי (״Movie Instead״), לקח חלק בלהקה מצליחה ואז שבר את הכלים וביסס לעצמו דרך משלו. גם אצלו יש סוג של חוסר עקביות בקריירה וצורך מתמיד לא לשחק לפי הציפיות של אף אחד. את זילבר זה הביא אל הדת, את פורטיס אל הפילוסופיה. אבל יש ביניהם סוג של קשר מיסטי, והם תמיד אוהבים לדבר טובות זה על זה. רומנו, אגב, הפיק גם את ״רוצי שמוליק״.
שני ההימורים: פורטיס ופיק
אחרי שלישיית השירים הראשונה, מלול התחיל לחפש לפורטיס חברת תקליטים שתוציא לו אלבום. ׳הד ארצי׳, שהפיצו את הסינגלים הכושלים, סירבו להמשיך, והוא הגיע ל־CBS, החברה הגדולה והמצליחה בארץ דאז.
CBS נמצאה בתקופה של שינוי והתחדשות. רוני בראון ויוריק בן דוד, אנשי הרפרטואר החדשים, חיפשו לרענן מעט את הקטלוג. כבר לא רק חוה אלברשטיין ויהורם גאון. ב־1976 הם הוציאו את האלבום של תמוז וב־1977 את אדם בתוך עצמו, אפרים ואסתר שמיר וששת. עכשיו הם חיפשו את השלב הבא.
בתחילת 1978 הם לקחו הימור גדול והחתימו את צביקה פיק. פיק היה בתחילת ההמראה הגדולה שלו אבל עדיין נחשב לאמן פופ זול ונחות. ההימור הגדול השני שלהם באותה שנה הוא אחד אחר שנחשב נחות אבל מסיבות אחרות – פורטיס.
למרות שהם נראים מאוד רחוקים זה מזה, בעצם שניהם הגיעו ממקום דומה. שניהם היו סוג של אמני שטח, כאלה שלא בנו את ההצלחה שלהם דרך חברות התקליטים והאמרגנים הגדולים אלא הגיעו כסוג של אנדרדוגז. פיק אמנם כיכב בתחילת העשור ב"שיער" והוציא אלבום ב־CBS, אבל בחמש השנים הקודמות בנה לעצמו דרך עצמאית, מחוץ לזרם המרכזי.
ובאמת, כשמקשיבים למוזיקה ולפלונטר, יש ביניהם קצת דמיון. שניהם טעונים בהמון אנרגיה. כל השירים דוחפים קדימה בעוצמה מטורפת. האטיטיוד אחר, אבל הסאונד מדבר באותה שפה (ועל הגיטרה, כמו שאפשר לנחש, מנגן גם ב״מוזיקה״ מיודענו חיים רומנו).
אז אפשר לומר שפורטיס נחת ב־CBS בטיימינג הכי מדויק שיש. הם רצו להתחדש, לעבות את הרפרטואר ולהראות שיש להם מה להציע גם לחו״ל – בכל זאת, מדובר בסניף ישראלי של ענקית הטכנולוגיה האמריקאית קולומביה.
בינתיים, כשההקלטות באולפן נמשכו בהפסקות ותדירויות משתנות, להקת ״מים חמים״, לשעבר ״זבוב״, יצאה להופעות. אחת מהן, ביום העצמאות 1978, בהיכל התרבות, תועדה בכתבת טלוויזיה שהפכה למיתולוגית. בכתבה ההיא נעשה החיבור שהרגיז את פורטיס בינו לבין הפאנק. בקהל שלו התראיינו בני נוער שדיברו על פאנק והדגימו פירסינגים ומוהיקנים, ומנהל היכל התרבות רטן על הדרך הקלוקלת שבה הולך ״הבחור היהודי״.
ואותו בחור יהודי, שהתחפש והתאפר ולבש בגדים מטורפים בהופעות (כמו אחד אחר, צביקה פיק), הוציא בנובמבר 1978 את אלבום הבכורה שלו. יצירה אישית, זועקת וגועשת בשם פלונטר.
על כך, בפעם הבאה.
בטוויטר
בפייסבוק
בוואטסאפ
בטלגרם
